דיון מספר 1:
הציירת הסקוטית ג'ני סביל (Jenny Saville) בעבודתהPlan מ- 1993 מציגה נושא שעסקו בו רבות באומנות המערבית, העירום הנשי. בעוד שבעבודות של עירום נשי שצוירו על ידי גברים מוצגת האישה כדמות המגלמת את אידיאל היופי, המיניות ומעוררות תשוקה ופסיביות ובכך הופכות לאובייקט מיני, האומנות הפמיניסטית מתנגדת להחפצה זו ואמניות פמיניסטיות כמו סביל מבקשת להציג את הגוף הנשי מזווית אחרת. הגוף שסביל מציגה אינו אטרקטיבי, היא מציגה אישה שאינה אובייקט של תשוקה גברית[1]. תחת ידיה של סביל הדמות הנשית המוצגת מעוררת תחושת דחייה. האישה היא עירומה ,גדולת ממדים ופגומה. סביל מפשיטה את הנשים שלה והופכת אותן לגוש בשר חי, לגוף בעל חזות מפלצתית, כמעט זרה המעוררת גועל[2].
פרוינד –שרתוק במאמרה "אומנות על הסכין: על המעד האונטולוגי והמוסרי של אומנות גוף רדיקלית" (2013) טוענת כי גועל בעולם האומנות משמש ככלי בידי האמן. באמצעות יצירת תחושת הגועל האמן מזמן את הצופה לבצע חשיבה מהרהרת ומערערת על השיפוט המהיר שלו. לטענתה, בשיפוטים מהירים אלה משתמרים דעות קדומות ואי צדק שיש להם השפעה ישירה על המציאות בה אנו חיים[3].
