לפנינו שני פסלי ברונזה שנוצרו בהפרש של זמן, כאשר המתאבק היושב מאוחר יותר במאה שנים לפחות מהרכב מדלפי. שניהם מתארים דמויות של ספורטאים שנמצאים בהפסקה, ברגע של מנוחה בפעילותם הספורטיבית והאינטימיות האישית היא מכנה משותף ביניהם. הרכב מדלפי הוא ספורטאי צעיר על פי מראהו ועמידתו הזקופה ואילו המתאבק היושב הוא איש מבוגר שגופו כבר ניזוק משנות היאבקות והוא נמצא במצב לא של היאבקות אלא של קריסה. במבט ראשון קל לזהות הבדל מהותי ביניהם מבחינת התפיסה האמנותית/אנושית – המתאבק היושב הוא בראש ובראשונה פסל של אדם. הוא אנושי, יש לו הבעה ברורה ובולטת בפניו וכל הפרטים בגופו חשופים וברורים גם אם אין הם יפים במיוחד. הרכב מדלפי, לעומתו הוא פסל ייצוגי וציבורי ומקרין מיומנות צבאית-מקצועית ושלמות גופנית. כדי להבחין בהבעה, בחיוך הדק של הרכב, יש להתקרב ולחפש אותה בפניו. אצל המתאבק, ההבעה היא הראשונה להיראות. זו היא בין היתר תוצאה של הקומפוזיציה, שכן המתאבק הוא הדמות היחידה ביצירה ואילו הרכב הוא חלק מסצנה המתארת תחרות מרכבות שנערכה בשנת 478 לפני הספירה. דמותו של הרכב היא היחידה ששרדה מתוך מערך ובו מרכבה רתומה לארבעה סוסים. מה שנותר הוא הרכב האוחז בידיו את המושכות.
פסלו של המתאבק נועד למסור רגע של רגיעה, של מנוחה אינטימית עבור הספורטאי המשתתף בתחרות היאבקות לפני קהל, אירוע בידורי נפוץ בתרבות היוונית. הוא מביט כלפי מעלה, מבט שיוצר ציפייה להמשך או רצון אצל הצופה להבין אל מה בדיוק הוא מביט. פסלו של הרכב נועד למסור רגע של נצחונו של הספורטאי (כנראה שהיה זה פוליזאלוס מגלה שהשתתף בתחרות מרכבות שהתקיימה במסגרת המשחקים הפיתיים בשנת 478 לפני הספירה בדלפי).
