לאחר עשורים רבים שבה ׳תרבות האונס׳, מושג המתאר את עליונותו וניצול עליונותו של הגבר על האישה, המתבטאת לבסוף בכוחניות על גופה והחלטותיה, מהפכת ה-#metoo, הציבה, אולי לראשונה אי פעם, פלטפורמה המוחזקת על ידי החברה, ומשתמשת בכוחה זה כדי להעמיד מראה חברתית כלפי כל אדם, אשר מוסיף לנצל את כוחו תוך נטילת זכויותיהן של נשים על גופן ועל בחירותיהן (קמיר, 2021). כך, מרחב חדש ואף דיון חדש התפתח ברשתות החברתיות, המבקש להוקיע את אותם גברים המנצלים את כוחם, מצד אחד, ויצירת מודעות על יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בין המינים, תחת שיח של העצמה מינית (מור, 2019).
לצד מציאות מורכבת זו, המהפכה הפמיניסטית החדשה לא עוצרת, ומולידה דימויים ויצירות תרבותיות המבטאות שינוי מתפתח זה (כמו הסרט ׳צעירה מבטיחה׳ למשל, רוה, 2021), אך גם, בעיניים ביקורתיות, מטילות ספק ביעילות של מופעים תרבותיים אלו, אשר מטרתן לקדם מסרים חדשים ופמיניסטיים, אך לעיתים נכשלים לעשות זאת, נוכח שמירתם על נקודת המבט הגברית (מונק, 1999) . דוגמא טובה לכך, עשויה להיות אמנותה, או יצירותיה המוזיקאליות של נטע ברזילי. הזמרת והאמנית הצעירה, שעדיין אף לא הוציאה אלבום (כרמז וסמל אפשרי לשינויים הדרמטיים שעוברת תעשיית המוזיקה והתרבות בכלל, כדיון נפרד לעבודה זו), שברה שיאים ישראליים, אחרי שזכתה באירוויזיון, תחרות השירים האירופית, עם שירה ׳צעצוע׳ (Toy), אשר שבר בזמנו מספרי צפיות (מערכת מאקו, 2018), ושברה אותו שוב שנה לאחר מכן, עם שירה ׳באסה סבבה׳ .
