עד תחילת המאה ה-20, מחלות מעיים שנגרמו כתוצאה משתיית מים מזוהמים, היו נפוצות ביותר. ברב המקרים, מדובר במים ממקור עילי- מים במאגר או אגם פתוח לאוויר. הזיהומים במים אלה נגרמים לרוב מהסטת מי ביוב אל המאגר וכמו כן משטיפת צואת בעלי חיים מגדות הנחלים הנשפכים אליו. בתחילת מאה זו, החל השימוש בכלור כמחטא מי שתייה ממקורות עיליים ובעקבות כך השתפרה איכות חייהם של מיליוני אנשים לבלי הכר. הכלור הינו מחמצן חזק מאוד, שעלותו ועלות התפעול שלו נמוכות בצורה משמעותית ביחס לרוב המחטאים האחרים. ככל שהלך וגבר השימוש בכלור כמחמצן, המחקר של השפעתו על המים והחומרים המומסים בהם הלכה וגברה גם היא (הלר-גרוסמן ורבהון, 1999 ; לירן, 1999).
על פי הלר-גרוסמן ורבהון (1999), בשנת 1974, חוקר בשם Rook גילה שבמי שתייה עיליים מוכלרים מצויים טריהלומתנים- סדרה של חומרים אורגניים מומסים במים המגיבים עם כלור ליצירת תרכובת חדשה. טריהלומתנים נחשדים כמוטגנים וקרצינוגניים, והינם תרכובות מסוימות מתוך מגוון רב של תרכובות, הדומות באופי היווצרותן והמכונות תוצרי לוואי לחיטוי ( Disinfection By Products), או בקיצור DBP's. מחקרים מראים כי למעשה כל חומרי החיטוי המבוססים על כלור ונגזרותיו השונות (כלור אמין, כלור דיאוקסיד וכדומה) וכמו כן אוזון, מיצרים DBP .
בעבודה זו יוצג בשלב ראשון רקע לנושא טריהלומתנים והסיבות והתנאים ליצירתם לאחר תהליכי החיטוי ומהם הפרמטרים המרכזיים המשפיעים על ריכוזם במים. לאחר מכן ייסקרו בקצרה השיטות המרכזיות והחומרים המרכזיים הקיימים כיום לחיטוי מי שתייה ממקור עילי כולל היתרונות והחסרונות המרכזיים של כל אחד מחומרי/שיטות החיטוי.
