במונח "עיתונות פטריוטית", גלום מתח מובנה. מחד עיתונות מיועדת לספק דיווח אובייקטיבי. "פטריוטיות", לעומתה, נאמנות מוגברת למדינה או חבל ארץ (מולדת בצרפתית- patrie ), ומכאן שאינה אובייקטיבית. אפילו בחברות המכונות "חופשיות" או מערביות, העיתונות מהווה מחד מכשיר בידי המדינה לפיקוח על האוכלוסייה, אך באותה נשימה, פלטפורמה להבעת ביקורת עליה (ברזילי, 1996). בה במידה העיתונות מואשמת לא פעם גם בשיתוף פעולה או בתקיפה וולונטרית את המדינה[1], כפי שהודגש במאמרו של ויימן (2006).
בעת מלחמה או מאבק לאומי, מתח זה גובר. כדברי ליבס (Liebes, 1992) מלחמה היא מקרה קיצוני בו העיתונאי מצוי בקונפליקט בין הלחצים והמחויבויות הנובעות ממקצועו העיתונאי, לבין הלחצים הנובעים משייכותו הלאומית. במקרים כאלה לא פעם נוקטת התקשורת במונח "המלחמה שלנו" או "הצד שלנו" כדי לתאר את המדינה אליה הוא משתייך, לעומת "הם" או "המלחמה שלהם" או "הצד השני", כדי לתאר את היריב/אויב. בעצם מינוח זה נוקט העיתונאי עמדה.
גם אם לאינתיפאדה יש מאפיינים של מלחמה, לפחות בהיותה מורכבת, כביכול לפחות, משני צדדים מוגדרים (הפלסטינים וישראל, או יש שיאמרו: ערבים ויהודים), היא שונה ממלחמה קונבנציונאלית. בניגוד למלחמות נוכחיות, שהן קצרות (מלחמת המפרץ או מלחמת לבנון השניה) האינתיפאדה ארוכה יחסית (Liebes, 1992 ; ויימן, 2006). יתר על כן, האינתיפאדה אינה מסתיימת לרוב בניצחון של צד זה או אחר. מה עוד שהצד הפלסטיני אינו מורכב מגורם אחד, אלא ממספר גורמים.
