בעבודתה היומיומית נתקלת משטרת ישראל במגוון רב של אוכלוסיות ואנשים. אחת מהאוכלוסיות הללו הן אוכלוסיית האוטיסטים בארץ. נראה כי מאז שנות התשעים חלה עלייה בשיעור המאובחנים כאוטיסטים, כאשר אחד מכל 203 ילדים אובחן כאוטיסט.[1] לפרטים הסובלים מאוטיזם על הספקרטום, יש כל מיני צורות תפקוד. ובכל מקרה, יש להם דרכים שונות ואלטרנטיביות לתקשר עם סביבתם וגישות ייחודיות לעיבוד חושי.[2] דרכי התקשור הייחודיות לכל אוטיסט וקשיים בסוציאליזציה ובדימיון, מקשים עליו לפעמים את הגישה לחברה הכללית ויוצרים לעתים אי הבנות עם סביבתו. דבר זה בא לידי ביטוי גם במגע עם מוסדות החוק. ישנה מודעות נמוכה לאוטיסטים בקרב השוטרים ואף דעות קדומות כלפיהם. אלה מובילים לאי הבנות ולעתים אף יכולים להוביל לחוסר יכולת לגבות עדות ואולי אף למעצרי שווא ובאופן כללי לחוסר יכולת לבצע את עבודתם נאמנה או לטפל בפרט האוטיסט באופן הגון וללא הגברת המתח מהמפגש עם רשויות החוק או אפילו יצירת טראומה. ובכל מקרה, אין להם את הכלים להתמודד עם אנשים הסובלים מאוטיזם. ישנן, אם כן, שתי בעיות מרכזיות בהתמודדות משטרת ישראל עם אוטיסטים. האחת היא הטיפול בהם כקורבנות. ונראה כי כמו כן, אוטיסטים נוטים יותר ליפול קורבן למעשים פליליים כמו גם לפשיעה מינית מאשר האוכלוסיה הרגילה. הבעיה השנייה היא כשאוטיסטים הם העבריינים: כיצד לטפל ולהבין עבירות שנעשות על ידי אוטיסטים.
