"האמת תמיד תנצח את השקר". "האמת תמיד מתגלה". האמנם?
סקירה זו נועדה להוות בסיס תיאורטי לעבודת מחקר במסגרת הקורס "פסיכולוגיה חקירתית". היא אמורה לתת מענה ספרותי, מצומצם יחסית, לשאלות מהותיות המתעוררות בזמן חקירה והנוגעות לנחקר. ברור כי מטרתו של זה היא להוכיח חפות מפשע שתוביל לשחרור מכל עונש. ההנחה "ההיגיונית" היא שנחקר חף מפשע (עובדתית) ייצמד לאמת (עובדות) כדי להוכיח את חפותו. אך האם כך הם פני הדברים באמת? האם בחירה זו היא מובנת מאליה והיא מתבצעת ללא כל שיקול דעת? האם אין ביכולותיו של הנחקר לשכנע באמת שלו או לחילופין, בשקר, משום שיקול מכובד בבחירת תגובותיו בחקירה?
כפי שכבר הקדמנו, בבסיס מחקר זה עומדות שתי השערות:
א- נחקר שתופס את היכולת שלו לשכנע באמת שלו כגבוהה, גם אם אמת זו איננה הגיונית, ייצמד לאמת
זו ולא ישנה את גרסתו.
לעומת זאת,
ב- נחקר שתופס את יכולתו לשכנע (את החוקר) בשקר כגבוהה יותר, ישנה את גירסתו כדי שזו תישמע
הגיונית יותר.
אמירת אמת מצידו של הנחקר הפלילי החף מפשע, נראית לכאורה כדרך הטובה ביותר עבור הנחקר להוכיח את חפותו. אבל בספרות המדעית ובתקשורת דווחו לא מעט מקרים בהם הנחקר שנקט בדרך זו סיכן את עצמו משום שהחוקר החשדן לא האמין לסיפור של החשוד שנראה לו (לחוקר) כ"מצוץ מן האצבע". כתוצאה מכך, נחקר זה היה נותן ללחץ זה או אחר והודה בפשעים שמעולם לא ביצע. אמירת שקר "היגיוני" במקרה כזה, היתה אולי מצילה אותו. אבל מהו שקר "היגיוני"? למי יש יכולת להמציא שקר כזה? למי יש יכולת לומר אותו כדי שייראה (הבעות פנים, תנועות גוף) ויישמע היגיוני? כיצד תופס הנחקר את יכולות השכנוע שלו בשני המקרים המנוגדים?
