א. עיקרי התיאוריה
תיאורית "הגיל המפצה" שפותחה על ידי ליפשיץ-והב, מהווה מסגרת התייחסות הוליסטית הנשענת על ארבעה מימדים: מצב עדכני, משאבים תיאורטיים, מחקרים אמפיריים בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית ותוכניות התערבות לאוכלוסיה זו Lifshitz-Vahav, Accepted)). התיאוריה קובעת כי אצל אנשים עם מוגבלות שכלית תיתכן פריחה והתפתחות בשנים מאוחרות יותר. כלומר, באוכלוסיה זו מתרחשת השהיה של היכולות הקוגניטיביות עד לפריחה המאוחרת. ההנחה היא כי הבשלות, ניסיון החיים וההתנסויות החינוכיות במהלך השנים תורמים להתפתחות היכולת בשלבים המאוחרים. על פי התיאוריה, לגורמים האקסוגניים של נסיון חיים משקל דומה לזה של הגורמים האנדוגניים – הגיל המנטלי והרמה הקוגניטיבית הבסיסית. במקרה של אנשים עם מוגבלות שכלית, הגיל הכרונולוגי על כל יתרונותיו ממלא תפקיד חשוב בקביעת היכולת הקוגניטיבית מעבר לגיל המנטלי. על פי תפיסת "הגיל המפצה", יכולת זו עשויה להתפתח בתקופת הבגרות שקודם נתפסה כשלב מאוחר מדי להתרחשות שינויים משמעותיים (ליפשיץ-והב, 2011).
התיאוריה מציעה כמה הסברים אפשריים לחשיבות הקוגניציה אצל אנשים עם מוגבלות שכלית. הסבר אחד הוא שאוכלוסיה זו אינה מפיקה תועלת רק מידע קונקרטי וחוויות חושיות, אלא גם מתכניות ייחודיות לתיקון פונקציות קוגניטיביות וחיזוק החשיבה המופשטת. הסבר נוסף קשור לחזון החברתי שאנשים עם מוגבלויות זכאים לאיכות חיים טובה ולהשתלבות בקהילה ובכל היבטי החיים. על מנת לממש חזון זה נדרשת התערבות לטובת קידום הכישורים הקוגנטיביים של אנשים עם מוגבלות שכלית. גם הצורך לעשות שימוש בטכנולוגיה המתפתחת סביבנו דורש פיתוח של כישורים קוגניטיביים, כך שהעידן הדיגיטלי ממלא תפקיד חשוב בהתקדמות האוכלוסיה המוגבלת. הסבר אחר תולה את ההתקדמות בהקשר הקוגניטיבי בהשתכללות המחקר בתחומים של מדעי המוח והנוירו-פסיכולוגיה.
