טיעון מרכזי: תיאורית ההתקשרות אשר במקור פותחה על מנת להסביר התקשרות בין התינוק או הפעוט לדמות המטפלת המרכזית, ניתנת להכללה על מערכות יחסים רומנטיות בין בני זוג.
סגנון התקשרות מתייחס לחיבור על ממד פסיכולוגי בין שני אנשים, בעל נטייה להימשך זמן רב ואשר נמצא בבסיס של מערכות יחסים בין בני אדם (Bowlby, 1969). הפונקציה העיקרית של מערכת של התקשרות בקרב בני אדם היא ליצור מה שכונה "בסיס בטוח", תחושה אשר גורמת לבני אדם לחפש קירבה אל בני אדם אחרים, ואשר מאפשרת לקבל טיפול ותמיכה מדמות התקשרות (Collins & Feeney, 2000). חוקרים שונים הבחינו בדמיון בין סגנון התקשרות בין תינוקות לדמות המטפלת העיקרית לבין מערכת יחסים רומנטית בין בני זוג (Mikulincer & Shaver, 2005). כלומר, על פי חוקרים אלו, ניתן יהיה לראות דפוסים של התקשרות בטוחה, חרדה ונמנעת גם בקרב מבוגרים בתוך מערכת יחסים רומנטית.
שאלת מחקר: האם קיים קשר בין סגנון ההתקשרות של ההורים, לבין ההתנהגות של הילדים?
על פי התיאוריה הראשונית של בולבי (Bowlby, 1969), סגנון ההתקשרות נובע ממערכת ביולוגית אשר מבחינה אבולוציונית הותאמה על מנת ליצור אוסף התנהגויות אשר מטרתו לשמור על קרבה לדמות ההתקשרות המשמעותית אשר מספקת לו את כל צרכיו. מבחינה אבולוציונית, המטרה של המערכת היא להגן על הפעוט אשר חשוף לסכנות רבות מפני פגיעה. מערכת זו, על פי בולבי, אינה מפסיקה לעבוד בינקות אלא מאפיינת את ההתנהגות האנושית לאורך כל החיים. מכיוון שכך, סגנון ההתקשרות של ההורים צפוי להשפיע על התנהגויות ההורות שלהם עצמם. מערכת זו, היא המערכת אשר מארגנת מחשבות קוגניטיביות, רגשות והתנהגויות בקרב הורים, בהקשר של טיפול בילדים (Jones, Cassidy, & Shaver, 2015).
