אובדנות הינה בעיה מורכבת ומוכרת היטב בתחום בריאות הציבור ובעלת חשיבות עולמית. התנהגות אובדנית יכולה להתבטא בקרב כל המינים, קבוצות הגיל וכן, גם בכל איזור גיאוגרפי (Turecki, & Brent, 2016). אובדנות מתבטאת במחשבות ודפוסי התנהגות הקשורים להתאבדות אשר מידת חומרתם משתנה; ישנו את הרעיון האובדני המתייחס למחשבות של האדם בנוגע לפגיעה או הרג של עצמו. ברמת חומרה גבוהה יותר ישנו הניסיון האובדני המתייחס למעשה הרסני, אך לא קטלני, שהאדם גרם לעצמו בכוונת תחילה. התאבדות הינה ההתנהגות ההרסנית ביותר, בה אדם גרם לעצמו למות (Bridge, Goldstein & Brent, 2006). את המחשבות האובדניות ניתן לסווג למחשבות אקטיביות ופסיביות. מחשבות אובדניות אקטיביות עוסקות במחשבות על נקיטת פעולת התאבדות, הכוללות שיטה, דרך פעולה או תכנית ספציפית ואלו מהוות גורם סיכון משמעותי לביצוע ממשי של ניסיון התאבדות תוך 12 חודשים. מחשבה אובדנית פסיבית מבטאת מחשבות העוסקות במוות או רצון למות, אך ללא שום תכנית או כוונה מפורשת (Turecki & Brent, 2016).
נכון לשנת 2017, שיעורי ההתאבדות בארה"ב בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים בגילאים 15-24 עלה באופן שיטתי החל משנת 2000, כאשר בשנת 2017 היה שיעור המתאבדים הגבוה ביותר, עם עלייה במיוחד בקרב גברים ובגילאי 15-18 שנים (Miron, Yu, Wilf-Miron & Kohane, 2019). בישראל, ניכר כי שיעור ההתאבדות נמצא במגמת ירידה משנת 2003 ועומד כרגע על 500 איש.
