במסגרת התכנית "עיר ללא אלימות" בחרנו לבצע את ההכשרה המעשית שלנו בקהילת הקשישים בעיר באקה אל-גרביה. הבחירה בקהילה זו הייתה בשל השינויים הפיזיים והנפשיים שהקהילה עוברת מבחינה התפתחותית. המרכיב התפקודי הוא המגדיר את תכונותיה, צרכיה ושירותיה של הקהילה (רגב, 2010).
בחברה המודרנית האוריינטציה מכוונת לעתיד, כך שהכוח והידע מרוכזים בעיקר בידי הצעירים אשר לומדים ועובדים. האדם הזקן, לא רק שהוא פורש מהעבודה אשר העניקה לו את תחושת השייכות והמשמעות בחיים, הוא גם נאלץ להתמודד עם אובדן מתהליכי גוף שאין לו עליהם שליטה (נוהאד, 2014). מעבר לכך, אדם זקן השייך לאוכלוסייה הערבית בפרט, נאלץ להתמודד עוד יותר עם חוסר תמיכה מהרשת המשפחתית כחלק מניסיונות הקהילה הערבית להשתלב עם תנאי החיים המודרניים. כתוצאה מכך, אוכלוסיית הקשישים סובלת מתחושת בדידות עמוקה אשר מהווה קשר ישיר ללחץ דם גבוה, פעילות לב, שבץ, מספר רב של מחלות כרוניות ואשפוזים תכופים וארוכים יותר. הבדידות משפיעה הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית (שיוביץ-עזרא ונחמיה, 2013).
בתכנון ההתערבות הקהילתית בחרנו להפעיל מערך מתנדבים מתוך אוכלוסיית הקשישים בשל הידע והניסיון התעסוקתי שלהם, שכן התנדבות מעניקה מוטיבציה לשיפור ההרגשה, שחרור מרגשות אשמה והתגברות על בעיות אישיות. זהו אמצעי להגשמת אלטרואיסטים וחברתיים. המוטיבציה להתנדב עוזרת למתנדבים להרגיש הרבה פחות בודדים (ששון וכץ, 2016). נוסף על כך, בחברה הערבית מושתת ערך ההתנדבות על יסודות תרבותיים ודתיים כאחד.
