בסוף המאה ה-19 עמדה תוחלת החיים הממוצעת על כ-45 שנים. היום, במאה ה-21 עומד ממוצע תוחלת החיים על כ-85, 40 שנים הבדל. העלייה בגיל מלווה בעליה בשיעור הזקנים המוגבלים בתפקודם וזקוקים לעזרת הזולת עקב נכות פיזית, קוגניטיבית או משולבת. הנתונים מצביעים על כך כי 16.7% מכלל הזקנים מוגבלים בתפקודם, ושיעור זה עולה באופן משמעותי עם העלייה בגיל.
בנוסף, העלייה בגיל מביאה עמה גם ביקוש גובר לשירותים תומכים בבית ובקהילה, מה שמגדיל בהתמדה גם את ההוצאה הציבורית לטיפול ממושך ובכלל זה עולה בהתמדה שיעור הזכאים לגמלת סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי.
לכן, ההזדקנות המהירה של אוכלוסיית הזקנים והגידול בשיעור הזקנים הזקוקים לטיפול ממושך, מעלה סוגיות שונות לדיון ציבורי לגבי המדיניות והשירותים שאותם יש לאמץ ולספק, ומעלים גם את הצורך לבחון תפיסות ופילוסופיות אחרות ושונות למתן מענה לצרכים, כמו גם מודלים חדשים ושונים של שירותים, סוגי שירותים חדשים ודרכים אחרות לאספקתם. האפשרויות שהמדינה מספקת הן עזרה במימון הדיור בבית אבות או לחלופין תכניות לקהילה על מנת לעזור לאנשים שבוחרים להזדקן במקום.
קיימות שתי אלטרנטיבות לגיל הזקנה, הראשונה היא להזדקן במקום, כלומר להישאר בבית, והשנייה היא לעבור למוסד, דיור מוגן או בית אבות. לכל אחת מהאלטרנטיבות יש יתרונות וחסרונות, בבית לדוגמא נשמרת לרוב תחושת השייכות, הביטחון והקשרים החברתיים אשר תורמים לרווחתם של הזקנים, ובמוסד לעומת זאת קיימת תחושת ביטחון שונה ואפשרות להגיע למקום עם חברה גריאטרית דומה, יש עזרה במשך כל שעות היממה ונראה כי גם מאפיינים אלה תורמים לרווחתם של הזקנים. עם כך, יש צורך במיקוד האלטרנטיבות האלה על מנת להבין מי מהן תורמת יותר לזקנים והאם יש באמת אלטרנטיבה אחת עדיפה על השנייה או שמא זה רק עניין סובייקטיבי ואישי.
מבוא
סקירת ספרות
גיל זקנה
הזדקנות במוסד
הזדקנות במקום
שירותים לבית ולקהילה
רווחתם של בני גיל הזקנה
דיון
סיכום
ביבליוגרפיה
