מנאר חסן מציגה במאמרה האשמה חריפה כנגד הממסד הישראלי, אשר מדיניותו הכוחנית והפלגנית בקרב אזרחיו הערבים, לטענתה, מכשירה הלכה למעשה את מנהג רצח הנשים על רקע כבוד המשפחה באמצעות חיזוק הגורמים המסורתיים והריאקציונרים בקרבם. אלו בתורם, משתמשים בכוח שניתן להם כנגד היסודות החלשים בחברתם – נשים, כדי לפצות על הרגש הלאומי הפגוע כבני מיעוט מדוכא . טיעון זה – ואת משמעויותיו המעשיות – ניתן לנתח באמצעות הגישה הנורמטיבית של מרטון לסטייה חברתית (כשאנו מגדירים את המעשה כסטייה ואת החברה על הנורמות והחוקים שלה – כחברה הישראלית בכללותה), וכן באמצעות הגישה התגובתית של בקר והמודל שלו ל"קריירה של סטייה".
הגישה הנורמטיבית של מרטון, מדמה חברה לקורה הנתמכת בשני עמודים – הנורמה מחד והחוק הפורמאלי מאידך. ככל שהשניים שווים בגבהם החברה תהיה בריאה יותר, והסטייה למעשה תמלא בה פונקציה של הגדרת טווח המותר והרצוי. במקרה של רצח נשים על רקע כבוד המשפחה, אם כן, מאשימה חסן את מוסדות המדינה בהפרת האיזון בין שני עמודי התמך, בהזנחת האכיפה מצד אחד (הנמכת העמוד הפורמלי), תוך חיזוק היסוד הנורמטיבי הריאקציוני מצד שני (הגבהת עמוד הנורמות). לשיטתה, שתי הפעולות נובעות מתוך תפיסה אוריינטליסטית של החברה הערבית אשר שורשיה בקהילת המודיעין הישראלי, אשר מקבלת ואף מעודדת (בחזקת נבואה המגשימה את עצמה) התנהגויות סוטות בקרב ציבור זה, אשר היא הגורם להישרדות התופעה, ולא גורמים אינהרנטיים בתרבות הערבית.
