מנהג המילה נתפס בקניה כסמל לשימור מרחב אתני ומנהגים- זאת מתוך היותו מרכיב מהותי בטקסי חניכה. ההקשר החברתי שבו המילה מתקיימת, משתנה בהתאם לאזור הגאוגרפי ולהשתייכות האתנית.
המנהג נפוץ בקרב מספר קבוצות אתניות בקניה, כאשר בקרב קבוצת הסומלים אחוז התופעה מצביע על כ- 98%. קבוצות מרכזיות נוספות אשר הנשים מקרבן עוברות את התהליך הנן קבוצת ה- Kisii (96%), קבוצת ה- Masai (73%), קבוצת ה- Embu (51%), קבוצת ה- Kalenjin (40%) ואחרות (Knbs et al, 2010: 265).
מבחינה היסטורית ניתן ללמוד כי קיימות עדויות חיצוניות רבות לתופעה באפריקה בתרבותיות שונות, כאשר הכתיבה החיצונית לכך הופיעה כבר בימיו של הרודוטוס (Herodotus) מלפני 2000 שנה. ההיסטוריון היווני דיווח על התופעה במצרים של המאה החמישית לספירה. גיאוגרף יווני (STRABO) אף הצביע על התופעה בקרב ילדות במצרים כחלק ממסורת רחבה. כתבים מהמאות ה- 18 וה -19 אשר נכתבו על ידי חוקרים וסיירים אירופאים, העידו גם הם על קיומה של התופעה.
קיומם של תיאורים חיצוניים לתופעה כבר החל מהמאות לפני הספירה ועד לעדויות המפורסמות על ידי ממשלת קניה, מלמדים על נפח התופעה ועל חשיבותה כחלק מהתרבות והזהות. עצם המשכיותה לאורך אלפי שנים מלמד כי הקבוצות אשר נהגו במנהג זה, ראו בו מרכיב מהותי וסמלי עבורם (Kouba and Muasher, 1985:102).
כיום, בקבוצות מסוימות בקניה המילה נחשבת כסמל קריטי של זהות אתנית או כדרישה דתית וכתנאי הכרחי לנישואין (בקרב המסאי). לצד זאת, בקבוצות מסוימות, המילה מסמלת הישגיות נשית וכן כאמצעי לשימור הבתולים. בתוך מרחב מגדרי זה- מילת נשים משויכת להגעה לגיל בגרות המאפשר נישואים. הגעה לגיל ולשלב זה בחיי הפרט בחברה מצוין כחלק מטקס חניכה.
