מבוא
נושא הביטחון הלאומי נתפס ומאז ומתמיד כתחום גברי[1]. בנושאי הביטחון הלאומי עסקו מאז ומתמיד מחוקקים, פוליטיקאים, דיפלומטים, אנשי צבא ומערכת הביטחון ואנשי עסקים, שכולם היו חלק מהאליטה הפוליטית הגברית. לעתים נדמה, שדיונים אלו יצרו אטמוספרה גברית המדירה לחלוטין נשים מהיכולת להיות חלק ממעגל קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון לאומי, אפילו בנושאים הרי גורל הנוגעים לנשים כמו למשל יציאה למלחמה. התחום התיאורטי העוסק בחקר הביטחון הלאומי הלא הוא תחום היחסים בינלאומיים, התעלם במשך שנים ארוכות מנשים, ולא תמיד נתן להן את המקום הראוי להן. במשך שנים רבות מחקר נשי בתחום היחסים הבינלאומיים התנהל במקביל למחקר של הזרם המרכזי, כאילו היה מדובר בשני תחומים שונים. המחקר בתחום המגדר והנשיות תרם תרומה משמעותית לאורך השנים לנושאי ליבה בתחום היחסים הבינלאומיים[2], כגון: מלחמה, שלום, ושמירת הביטחון לאורך גבולותיה של מדינת הלאום. בעבודה זו נסקור את תרומתה של הגישה הפמיניסטית למושג הביטחון ולהבנת הפוליטיקה הבינלאומית מבחינות שונות.
ביטחון
בתפיסה המקובלת ביחסים בינלאומיים, בטחון הוא מציאות של מדינה ריבונית בעלת גבולות מסוימים, המעוניינת לשמר את האינטרסים שלה בתוך מרחב גיאוגרפי מסוים באמצעות כוח צבאי. ההנחה המובלעת בדיסציפלינה היא שמדינת הלאום משמרת את האינטרסים של אזרחי המדינה ושל הקהילה הלאומית בכללה, ולכן ההגנה הצבאית על ריבונותה של המדינה היא זו שמספקת בטחון לאזרחיה.
