סקירת ספרות זו תעסוק בשסע העדתי במדינת ישראל אשר באה לידי ביטוי בתחושות הקיפוח של יהודים מהגרים רבים לאחר עלייתם. סקירה זו תבחן את תחושות אלו מראשית העלייה הגדולה של ימי הקמת המדינה ושנות החמישים ועד לימינו. מטרתה של הסקירה היא לבחון את שלושת הדורות שעברו מאז הקמת המדינה ולראות מה השתנה מבחינת אותם תחושות קיפוח, האם חל שיפור, החמרה או שהמצב נשאר בעינו.
פרק ראשון: מזרח ומערב בראי מערבי
עם עלייתם של יהודי ארצות המזרח לארץ התקשתה המדינה לשלב אותם בחברה בצורה טובה ולפי עקרונות כור ההיתוך. העולים רוכזו במחנות עולים ומעברות ומוסדות המדינה התקשו לטפל בהם בצורה טובה ולהטמיע אותם בחברה. סיבות מעשיות לכך צוינו לעיל אולם ניתן להזכיר סיבה נוספת אשר גרמה לכך שרבים מן העולים חיו במצב של ניתוק מן החברה הוותיקה שהתייחסה בצורה מזלזלת לעולים החדשים שהגיעו מארצות פחות מפותחות ומשום כך נחשבו לפחות "תרבותיות" (ליסק, 1999).
האוכלוסייה הוותיקה הביעה את מורת רוחה מן האופי של העולים מארצות המזרח. העולים תוארו במקרים רבים כ נחשלים ופרימיטיביים ושעליהם לאמץ את האופי האירופאי של היישוב הוותיק, אחרת ידרדרו את חברה הישראלית כולה. דעות אלו היו נפוצות גם בקרב הציבור הרחב וגם בקרב אנשי המוסדות השונים, בין השאר גם במערכת הקליטה עצמה. התפיסה הישראלית, אשר קידשה את העבודה, ראתה בעולים קבוצה לא יעילה מבחינת פרודוקטיביות שנובעת מאופיים של בני עדות המזרח כפי שהתפתחו בארצות ערב. כמו כן היו קיימים גם סטריאוטיפים רבים כמו היעדר מוטיבציה לפעול למען הזולת ואפילו היעדר תכונות אסתטיות והגייניות (ליסק, 1999).
הסטראוטיפים הללו דבקו בבני עדות המזרח, ובעקבות כך החלו אפילו הם בעצמם להביע דעות שליליות אחרות לגבי עדות המזרח האחרות. העדה המרוקאית סבלה בעיקר מן התיוג הסטריאוטיפי השלילי.
