מעצר מנהלי הינה שיטת פעולה המאפשרת למוסדות הביטחון לעצור אדם לתקופה ממושכת כאשר מתגבש החשש לפיו הפרט עתיד לפגוע בביטחון המדינה ותושביה. מדובר על אחד הכלים הבעייתיים המצויים במסגרת המדינה ושמאפשרים להגביל את חירותו של הפרט, שכן בניגוד למעצר פלילי המבוסס על ראיות, הרי שהמעצר המנהלי מבוסס על כוונות עתידיות לכאורה (גיל, תובל, לוי, קרמניצר, ושני, 2010: 25). למרות כי מעצר מנהלי עשוי להתאים בעיקר למדינות סמכותיות יותר, מעצר מנהלי תקף גם במדינות דמוקרטיות רבות כמו אוסטרליה, ארה"ב, דנמרק, צרפת, שווייץ וישראל. ההבדל בין המדינות נעוץ באופי המעצר, מגבלותיו ושכיחות השימוש בו (צדוק, 2005: 4-8).
המעצר המנהלי, למרות כי הוא יכול לעזור למוסדות הביטחון להתמודד עם איומים על ביטחון המדינה, המעצר פוגע בעקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם כמו הזכות לחופש וחירות, הזכות למשפט הוגן, חופש התנועה, וחופש ההתאגדות והכל מתוך כוונה להגשים יעדים ביטחוניים (Kitai-Sangero, 2009: 924). מצב זה על פניו איננו אמור להפתיע שכן לרוב כאשר נוצרת התנגשות בין צרכי הביטחון לבין זכויות האדם, לרוב צרכי הביטחון גוברים על זכויות האדם, אך אין הדבר רומז כי לא ניתן ליישב ביניהם (זמיר, 1989: 556).
תוכן עניינים
מבוא.
מעצר מנהלי: הגדרות, מטרות ובעלי הסמכות.
דילמות דמוקרטיות (זכויות אדם וביטחון) בעקבות שימוש במעצר מנהלי
התפתחות המעצר המנהלי בישראל.
שימושים במעצרים מנהליים בישראל ובעולם – פלילי ולאומני
השפעת השימוש המעצר המנהלי על עקרונות הדמוקרטיה והביטחון הלאומי בישראל וארה"ב.
מקרה מבחן - קלפי המיקוח הלבנוניים 1990-2000
מקרה מבחן - עבד אל פתאח מחמוד אל-עמלה 1998.
מקרה מבחן - מעצר מנהלי של עצירים חשודים בטרור, המקרה האמריקאי במפרץ גואנטנמו
סיכום.
ביבליוגרפיה.
