היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית וארגוני הטרור הפלסטינים, אופיינו בדרך כלל במידה רבה של עויינות ואי-אמון הדדי. לעיתים היה נידמה שהאלימות נתפשה ככלי יחידי שבו ניתן להשיג את היעדים הלאומיים של כל צד ולכן הצדדים לא תמיד ביקשו להפסיק את האלימות והסכסוך ביניהם אלא רק לנהל אותו. חוסר האמון המוחלט בין הצדדים הוביל לכך ששני הצדדים לא היו יכולים לפעול במשותף בכדי להפחית את האלימות, והיה צורך במתווך מדיני חיצוני שיצמצם או יפסיק את האלימות. ניסיונות התיווך היו מגוונים וכללו את מעורבותה של ארה"ב, האו"ם, נציגים אירופאים, ואפילו נציגים ערביים כמו מצרים וירדן להם יש הסכם שלום עם ישראל (בר-סימן-טוב, 2005, ע' 30).
בשנת 2014 ישראל וארגון החמאס בעזה מצאו את עצמם שוב נלחמים זה מול זה במשך שבעה שבועות בלחימה שלימים נקראה מבצע "צוק איתן". במהלך הלחימה ניתן היה לזהות מספר מתווכים כמו, ארה"ב לצד קואליציה של קטאר ותורכיה, ניתן היה להבחין במצרים כמתווך יחיד ומעורבות מתונה של האו"ם (גוז'נסקי, 2014, ע' 149). אולם, במהלך הלחימה במבצע צוק איתן בין ישראל לחמאס, נידמה כי למתווך החיצוני היו גם אינטרסים סמויים מעבר להפסקת הלחימה בלבד, ואינטרסים אלו השפיעו גם על התמשכות הלחימה (גוז'נסקי, 2014, ע' 149, מרדכי, ומילשטיין, 2017, ע' 10).
התיווך האמריקני-קטארי-תורכי ניראה שלא בהכרח הגשים את האינטרסים הישראלים, ואולי במידה מסוימת גם נועד להעניש את ישראל ואת מצרים על יחסיהם הבעייתיים עם ארה"ב, קטאר ותורכיה .(Inbar,
1. מבוא
2. רקע תיאורטי וסקירת ספרות – תיווך בין מדינות
3. תיאור אירועים של תיווך בין ישראל והפלסטינים ממבצע "עמוד ענן"
4. תיווך בינלאומי במבצע "צוק איתן" 2014
5. סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
