ארגון החמאס (ראשי תיבות בערבית של "תנועת ההתנגדות האסלאמית") הוקם בשנת 1987 במסגרת האינתיפאדה הראשונה והוא צמח מתוך תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, השואפים ליישום שלטון אסלאמי. אחת המטרות העיקריות והמובהקות של ארגון החמאס היא המאבק והג'יהאד הבלתי מתפשר בישראל, ובין היתר הם קוראים תיגר על שלטון אש"ף כסמכות הבלעדית של העם הפלסטיני (משעל וסלע, 1999: 18). על פניו נדמה כי התנהלות החמאס לאורך השנים הייתה מובנית, בלתי מתפשרת ובעיקר אלימה. הארגון פעל באלימות בכדי למנוע הסדרי שלום עם ישראל, הוא השקיע משאבים בגיוס תומכים ופעילים לארגונו תוך הפעלת פרקטיקת רדיקליזציה כנגד ישראל והוא פעל באופן שיטתי כנגד שלטון הפת"ח ואש"ף בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (Hovdenak, 2009: 62).
בשנת 2007, הצליח החמאס להשתלט על רצועת עזה בכוח הנשק ולסלק את שלטון הפת"ח. אירוע זה מהווה נקודת מפנה עבור הארגון שכן כעת הארגון הפך לכוח הסמכותי הבלעדי השולט ברצועת עזה, ולמעט המאבק העיקש שלו בישראל ובפת"ח, כעת החמאס נידרש לספק שירותים עבור האוכלוסייה המקומית בעזה המונה מיליון וחצי תושבים, ושירותים אלה כוללים בין היתר חינוך, שירותי בריאות, יציבות כלכלית וכדומה. מדובר באתגר מהותי, שכן רצועת עזה נשלטת בגבולותיה על ידי ישראל ומצריים, ואלה יכולות להשפיע על המוצרים הנכנסים לרצועה. כלומר למרות הסמכות שהארגון הצליח להשיג, השליטה הכלכלית ומתן השירותים ברצועה אינם בשליטת חמאס והוא תלוי רבות בישראל ומצרים. בהתייחס לעובדה כי חמאס רואה בישראל כאויבת וכך גם לעיתים בשלטון המצרי, השלטון המקומי של חמאס בעזה על כל ענפיו – כלכלי, בריאותי, חינוך ומתן שירותים, עשוי להיות בלתי יציב (Burton, 2012: 535).
