.א. המחברים מציינים את העלייה בתיאום בין סין לרוסיה במועצת הביטחון של האו"ם בהקשר הרחב יותר של חזרה לעולם רב-קוטבי, לאחר כשני עשורים שבהם הייתה הלכה למעשה ארה"ב למעצמת העל היחידה. אחוז ההצבעות הזהות של שתי המדינות עלה מ-78 במהלך העשור וחצי הראשונים לנפילת הגוש המזרחי, ל-86 בעשור וחצי שלאחר מכן, רובן בנושאים הקשורים לשמירה על ריבונות מדינתית, ככל שזו נוגדת נורמות וערכים דמוקרטיים[1]. כחברות קבועות במועצת הביטחון, ניתן בידי רוסיה וסין הכוח להטיל וטו בסוגיות בינלאומיות כגון סכסוכים אלימים בין ובתוך מדינות וכן בהטלת סנקציות שונות על מדינות אשר התנהלותן מושכות תשומת לב בינלאומית.
מועצת הביטחון הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה כיוזמה לשמירת שלום וליישוב סכסוכים בדרכי שלום (סעיף 2(4)), תוך ערעור ההנחה ששלטה בכיפה לפני כן, לפיה השגת מטרות מדיניות באמצעות שימוש בכוח היא זכות טבעית של מדינה. יחד עם זאת, הרכבה ההטרוגני שיתק אותה למעשה, וצמצם את פעילותה אך ורק למקרים שבהם שיפוט של מקרה האלימות המדינתית היה ברור וקל (למשל פלישת עיראק לכווית טרם מלחמת המפרץ הראשונה), או למקרים שבהם לא היה ניגוד אינטרסים בין חברי המועצה השונות (למשל מלחמות יוגוסלביה).
הווה אומר, כוחה העיקרי של מועצת הביטחון היה נורמטיבי בעיקרו – ביצירת נורמות של יישוב סכסוכים באמצעים דיפלומטיים, תוך גינוי של שימוש בלתי נדרש או מידתי בכוח, ולעיתים רחוקות אף מעורבות אקטיבית ואפקטיבית בסכסוכים ובשמירה גבולות ושליחת כוחות שמירת שלום.
