עבודה זו תנסה לעמוד על הקשר בין המחאה הגדולה של שנת 2011, העלייה בשיעור הנשים שכיהנו כחברות כנסת בכנסת התשע עשרה והכנסת העשרים, והירידה במספר חברות הכנסת בכנסת העשרים והאחת. קשר זה ינותח בעיקר באמצעות מאמרה של הרצוג (הרצוג, 2013).
הטענה המרכזית של הרצוג בנוגע למחאה החברתית של שנת 2011 היא שעל אף הרושם שנוצר בתקשורת ובציבור, ובמידה מסוימת גם באקדמיה, לא ניתן להסביר ולהבין את המחאה כמאבק מעמדי. על אף השיח הכלכלי הן בנוגע לבעיות והן הפתרונות האפשריים, ועל אף העובדה שמובילי המאבק הבולטים היו בסופו של דבר אנשי מעמד בינוני הטענה של הרצוג היא שהמאבק הוא מורכב יותר וקשור יותר לחוויה דורית.
הכוונה של הרצוג בחוויה דורית היא צירוף מאפיינים של בני הדור שהובילו את המחאה. צעירים וצעירות שגדלו בסביבה בה השיח לגבי כמעט כל היבט בחברה הפך לכלכלי, יש רתיעה ובריחה מ"להיות פוליטי", הדגש הוא על אינדיבידואליזם והגשמה עצמית והגדרת הזהות היא אישית ופחות מבוססת על הזהויות המסורתיות בחברה הישראלית. הרצוג רואה את פריצת המחאה כתוצאה של אכזבה וניסיון לשינוי של המציאות הקיימת. בתוך מהלך זה, השיח הפמיניסטי בלט במיוחד ועל פי הרצוג ישנן שתי סיבות מרכזיות לכך.
הסיבה הראשונה היא החיבור הטבעי בין המחאה לרעיונות הפמיניסטיים כפי שהרצוג מציגה אותם, "תהליך מתמיד של בחינת יחסי כוחות ואי–שוויון מגדרי ובנייה של שיח אלטרנטיבי ושל דפוסי פעולה חדשים" (עמ' 86). ראייה שכזו של שיח פמיניסטי רואה אותו כלא מוגבל לענייני מגדר דווקא, אלא למאבק כללי באי שוויון בחברה ונתינת קול לקבוצות מופלות ומודרות בחברה.
