מזה מספר עשורים נושא השוויון והצדק החברתי תופס מקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל. אחד הנושאים סביבו נסוב הדיון הציבורי מאז קום המדינה ועד היום, הינו גיוס החרדים לצה"ל. בראש ובראשונה מדובר בערך השוויון בין קבוצות האוכלוסייה השונות במדינת ישראל, אך השלכות הנושא הן לא רק על ההיבט החברתי אלא גם על ההיבטים הכלכליים והמבצעיים (קבילי, כהני, חבשוש, בן חמו, נחשוני וגז, 2013).
במרוצת השנים, לנושא גיוס החרדים לצה"ל יוחסה חשיבות שונה, בהתאם למתווה המדיניות אשר שווק על ידי קברניטי הממשלה, בהתאם לתקופות כהונתם. כך למשל כבר עם קום המדינה, דוד בן גוריון, בתפקידו כשר הביטחון דאז, פעל מתוך רצון להגיע להסכמות עם המנהיגות החרדית ופטר מגיוס כ-400 בחורי הישיבות. ההסדר הפך לנורמה עד סוף שנות התשעים של המאה העשרים, אז הוגשה עתירה לבג"ץ, בה נדרש להסדיר את הנושא בחקיקה ולדרוש מהחרדים ליטול את חלקם בשירות הצבאי (מלאך, 2012).
לאחר מספר ועדות בנושא גיוס החרדים לצה"ל, הנושא אכן הוסדר ועוגן בחקיקה. בשנת 2014 אושר חוק ה"שוויון בנטל", רגע היסטורי עבור מקדמי ותומכי החוק ממפלגות "יש עתיד" ו"הבית היהודי" ואסון עבור המפלגות החרדיות (מאקו, 19.02.2014). אך לאחר כשנה בלבד מאישור החוק, בשנת 2015, במסגרת הסכמים קואליציוניים עם הסיעות החרדיות , הוכנסו תיקונים בחוק אשר דחו את יישומו ואת הסנקציות הכלכליות על תלמידי הישיבות שלא יתייצבו. עברה עוד כשנה וחצי ובהחלטת בג"צ הוחלט כי התיקונים לחוק משנת 2015 לא שוויוניים על כן יש לבטלם ולחוקק חוק גיוס חדש, תוך שנה מהכרעה זו (מאקו, 17.9.2017).
