בחברה דמוקרטית המצפון הוא זה שמהווה את הסמן המוסרי האותנטי של כל פרט. חופש המצפון כרוך באופן בלתי אמצעי לחופש הביטוי. במצב בו לא יכול להביע פרט את דעתו, קרי את מצפונו, ברבים אזי אין טעם לחופש המצפון מאחר וחסרה לאדם היכולת לפעול על פי צו מצפונו.
מאמרו של אבינרי עוסק בסוגית הסרבנות המצפונית; הדילמה המוצגת במאמרו של אבינרי היא האם כל הכרעה של הרוב במדינה או לחילופין כל הכרעה אשר נתמכת על ידי הרוב, מחייבת את כלל האזרחים במדינה - או שמא ישנה זכות אשר מאפשרת לכל פרט שחש בסתירה בין חוקי הרוב לבין מצפונו האישי, לנהוג על פי מצפונו האישי. במסגרת השמירה על בטחון אזרחי המדינה ישנו צמצום של זכויות הפרט ובמצב זה מבחן הדמוקרטיה עומד בפני מבחן. שלף טוען במאמרו שלו כי המבחן האמיתי של הדמוקרטיה הוא הנכונות לאפשר לפרט לשמור אמונים לצו מצפונו. במדינת ישראל ניתן להבחין בשני סוגי סרבנות עיקריים: סרבנות מצפונית כללית – בסוג זה של סרבנות הפרט מסרב לשרת בצה"ל בשום אופן היות והשירות הצבאי נוגד את צו מצפונו, למשל אדם שהוא פציפיסט ,אשר מתנגד לאלימות באשר היא, ובתנאים הקיימים במדינת ישראל בה מונהג גיוס חובה נתקל הפציפיסט בקונפליקט בין אמונתו האישית הדוגלת באי אלימות לבין השימוש באלימות בצה"ל ומסרב להתגייס מאחר והדבר נוגד את צו מצפונו. סרבנות מצפונית סלקטיבית – בסוג זה של סרבנות הפרט מוכן לשרת בצה"ל אולם הוא מתנגד לביצועה של פעולה ספציפית או לחילופין החלטה מדינית ספציפית, למשל חייל אשר מסרב לשרת בשטחים. המערכת הצבאית אינה יכולה להרשות לעצמה להתיר לכל חייל להפר פקודות על צו רצונו וזאת מאחר שאם מצב כזה יתאפשר הרי שישרור כאוס מוחלט בצבא והמסגרת המשמעתית הדרושה לקיומה של המערכת הצבאית תישבר וכתוצאה מכך תיפגע היכולת להגן על המדינה.
