בראשית שנות השישים חיו במדינת ישראל כחצי מיליון ניצולי שואה, שהיוו כרבע מאוכלוסיית המדינה. גל המהגרים נטמע בתוך רקמת החיים החברתיים במדינה החדשה, תוך שהוא נושא את כאבו ועברו הטראומטי. אני בעצמי נכד לסבא וסבתא שעלו מגרמניה בשנת 1936, שלוש שנים לאחר עליית הנאציזם לשלטון. הם הגיעו לארץ בגיל 16 כחלק מתנועת הבונים דרור, למדינה בהתהוות, ולקחו חלק משמעותי בהתיישבות בארץ כמקימי קיבוץ גשר בשנת 1939. לצערי, בשנת 1991 נפטרה סבתי מסרטן ואני אז הייתי בן ארבע ואין לי זיכרונות ממשיים ממנה. סבא שלי נפטר בשנת 2008 לאחר שבע שנים שסחב את מחלת האלצהיימר. גם איתו, למרות שכבר הייתי בוגר אף פעם לא יצא לי לדבר, אם משום שלא הצלחתי או לא יכולתי לפתח איתו שיחה בנושא העבר וגם כי הוא לא היה דברן גדול.
אני זוכר שבמשך שנים עברו לי המחשבות עליהם בתור נערים שעוזבים את בית הוריהם, ולמעשה זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותם. איך נפרדו, האם נפרדו וידעו שזאת תהיה פעם אחרונה שמתראים. איך אפשר להמשיך הלאה בחיים כשאתה יודע שמתחילה מלחמה איפה שהאנשים היקרים לך מכל חיים. ולא רק שיש מלחמה של ארצות בארצות, אלא יש מלחמה שונה. מלחמת הישרדות של האוכלוסייה אליה אתה משתייך, היהודים. ואולי, בגלל שאף פעם לא עיבדתי את המחשבות הללו עם אף אחד, פיתחתי מחשבות בתור ילד שנבעו מכעס ורצון לפגוע במי שפגע במשפחה שלי. רצון אדיר של נקמה במי שאחראי לצלקת הנפשית של סבא וסבתא מצד אמי.
מבוא
פרק א': מלחמת העולם השנייה וחורבן יהודי אירופה
פרק ב': התביעה ביישוב היהודי לנקמה בגרמנים
פרק ג': נקמות יהודים בגרמנים
--- נקמה ביהדות
--- נקמות יהודים בגרמנים
--- פעולות נקמה במהלך מלחמת העולם השנייה
--- פעולות נקמה לאחר מלחמת העולם השנייה
--- התנגדות לארגוני הנוקמים
פרק ד': הסיבות והרקע לחקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם
פרק ה': רוח הנקמה לאחר הקמת המדינה
סיכום
ביבליוגרפיה
