המתת חסד היא אחד הנושאים המורכבים והרגישים ביותר בשיח הציבורי. היא מערבת בתוכה היבטים אתיים, דתיים, משפטיים ורפואיים ומתבצעת במרבית המקרים במצבים של אי וודאות (נויבואר-שני ושמיר, 2014). המורכבות הרבה נובעת קודם כל מהעובדה שבפשטות מדובר בעניין של חיים ומוות ושעצם העיסוק בנושא מעלה שאלות לא פשוטות כמו מהו הערך של החיים, מי רשאי להחליט לסיים אותם מהם והאם שווה לקיים חיים בכל מחיר (Vézina-Im et al, 2014). ישנה כאן התנגשות של שני ערכים סותרים: קדושת חיים מצד אחד, והזכות של אדם על גופו וזכותו לא לסבול מצד שני (Grinberg et al, 2018; Ricou & Wainwright, 2019). מורכבות מוסרית זו מתבטאת בהיבטים ממשיים יותר. עבור אנשי רפואה ישנו שיקול שהוא המחויבות למניעת נזק (nonmaleficence) עלייה כל איש רפואה מתחייב. בעוד על פניו מחויבות זו אמורה להוות טיעון חד צדדי נגד ביצוע המתות חסד, הנושא לא כל כך פשוט: בעוד מקצועית הרופאים מחויבים להימנע מפגיעה, הם גם מחויבים לעשות את מיטב המאמצים על מנת לצמצם את הסבל של החולים שלהם, וההחלטה בין שתי האפשרויות האלו היא כמעט ואף פעם אינה חד משמעית (Ricou & Wainwright, 2019).
אל המורכבות האדירה הזו מתווספים גם שיקולים משפטיים. ברב מדינות העולם ביצוע המתת חסד מוגדר כפשע ופעולה לא חוקית, על כן אל מערכת השיקולים האישית שכל אדם מתמודד איתה בקביעת עמדה חיובית או שלילית לגבי המתת חסד, החוק מוסיף שכבה נוספת של מורכבות שהיא התנגשות אפשרית בין הערכים והתפיסה האישית לבין ציות לחוק.
