Skepticism Bordering on Distrust: Family Law in the Hollywood Cinema
חרף כך ששיעורי האימוץ לא התגברו בארצות הברית בעשורים האחרונים, נראה כי האימוץ תןפס מקום הולך וגדל בתרבות הפופולרית האמריקאית, לרבות עיסוק נמרץ בנושא האימוץ בצהובונים ותוכניות בידור. אין ספק כי סיפורי אימוץ הם אידיאליים לשם עירור דרמטיזציה של תקוות אנושיות להגשמה וחיבור. גם הקולנוע ההוליוודי לא חף מסרטי אימוץ. עם זאת, אחת הבעיות בסרטי האימוץ הללו הינה כי הם סובבים סביב ההורה ולא מתמקדים בילד. הסרטים מתמקדים לרוב בזוגות עריריים המבקשים לאמץ ילד, באימהות ביולוגיות המתייסרות בשאלת מסירת ילד לאימוץ, או בשניהם.
לדוגמא, בסרט "ג'ונו" (2007), צעירה, בשם ג'ונו, נכנסת להריון ואז מתלבטת האם להעמיד את ילדה לאימוץ, בעוד שבמקביל נישואי ההורים המועמדים לאמצו מתפרקים. ג'ונו בכל זאת לתת לאישה לאמצו. הסרט מתמקד רק במאבקים ושברונות הלב הם של ההורים הביולוגיים או המאמצים. בנוסף, הסוף של "ג'ונו" הוא מאושר, שכן נראה שג'ונו מוצאת אהבה אמיתית עם האב של הילד ששלחה לאימוץ, אך סיומים מאושרים בסרטי אימוץ אינם נפוצים. מוסדות המשפט תורמים לרוב לאומללות בסרט. דוגמה לכך היא הסרט "לאבד את איזייה" (1995), בו קיילה ריצ'רדס, אם אפריקאית אמריקאית צעירה ומכורה לסמים, שוכחת את התינוק שלה ברחוב. העובדת הסוציאלית שמעורבת הופכת לאם אומנה, אך בית המשפט מורה על החזרת התינוק לאימו הלא מתפקדת בטענה שתינוק שחור שייך לאם שחורה. הסרט מציג דימוי שלילי במיוחד של אימהות שחורות ככושלות בנושא הורות.
