החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21 הינה חברה שסועה ומפולגת שמתקיימים בה כל העת קונפליקטים בין מגזרים שונים - יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אשכנזיים ומזרחיים, גברים ונשים ועוד (יער ושביט, 2003). מכאן, יתכן ונכון יותר לטעון שבמאה ה-21 אין "חברה ישראלית" אחת מלוכדת, לה גבולות ברורים, במסגרת של טריטוריה גיאוגרפית מוגדרת, ואין זהות קולקטיבית ישראלית אחת, אלא מספר חברות, ומספר זהויות, בחברה במדינת ישראל שגבולותיה המדיניים עמומים. ומכאן, נוכל לבחון רק את "החברה בישראל", ולא את "החברה הישראלית", במסגרתה הולכים ומחריפים השסעים בין הקבוצות השונות, במיוחד לאור התחלשותה של אליטת האחוס"לים כלשונו של קימרלינג (קימרלינג, 2001). שסעים אלו ניכרים ובאים לידי ביטוי בפערים משמעותיים בין הקבוצות בתחומים הכלכלי, הפוליטי והתרבותי. בעבודה, אתמקד בניתוח שני שסעים מרכזיים בחברה בישראל, השסע המגדרי והשסע הדתי. אבחן כל אחד מהם ואבדוק את נקודות המפגש וההשפעה ההדדית שלהם האחד על השני דרך סיפורה של עידית ברטוב - אישה דתייה, לוחמת אש, המתגוררת בהתנחלות ביהודה ושומרון.
ה"מגדר", כמוסד חברתי, הוא אחת הדרכים המרכזיות באמצעותן בני אדם מארגנים את חייהם. ניתן לטעון, ברמה מאוד פשטנית, כי המגדר הינו הבחנה חברתית היררכית בין שני המינים. כלומר, זהו מוסד חברתי המכונן יחסים המבוססים על שוני מובחן בין המינים ומקנה כוח עודף לגברים על פני הנשים. אמנם, גבולות מגדריים ניתנים לחצייה במסגרות שונות של יחסים חברתיים, בעבודה ובתוצרים חברתיים, אך הסטאטוס המגדרי אינו משתנה.
