ישנה הנחה מקובלת בקרב אנשי חינוך רבים, והיא שפעילויות ומשחקים ספורטיביים בבית הספר תורמים תרומה ממשית ומשמעותית להתפתחות אופיים של הילדים בשנים קריטיות אלו (לידור ופייגין ,2009). ההשתתפות במשחקי ספורט בכלל, ובמשחקי כדורגל בפרט, מאפשרת לילד לחוש את היתרונות והכיף שחבוי בתנועה ובשליטה בגוף ומטפחת ומשכללת יכולות גופניות שונות (רם, 2006). בנוסף, מסתבר כי פעילויות ספורטיביות משפיעות לא רק על הגוף- אלא גם על הנפש: נמצא כי פעילות ספורטיבית קבוצתית מפתחת ביטחון עצמי, תכונות אישיותיות חיוביות ואף יצירתיות. באופן ספציפי, ניתן לומר כי משחק הכדורגל משמש בימינו כציר חברתי- תרבותי מרכזי, המשמש כמקור משמעותי להזדהות חברתית, לתחושת שייכות וגאווה. הניצחון במשחק כזה, עשוי להגביר את תחושת ההערכה העצמית של השחקנים ושל אוהדיהם ומספק חוויית אושר. מנגד, הפסד במשחק כדורגל, גורר תחושות של תסכול וניכור.
ניתן לומר כי המחקר החברתי על ספורט בישראל בכלל, ועל משחקי כדורגל בישראל בפרט, אינו מפותח במיוחד, והעיסוק בו מועט מדיי ביחס לשאר העולם (גלילי, 2016). בנוסף, המחקרים שאכן קיימים בנושא זה בישראל, בוחנים בעיקר את השפעת הספורט על ילדים שהם ספורטאים מקצועיים. בעקבות הספרות הקיימת אשר חקרה את ההשפעות הרבות של הספורט בכלל, והשתתפות במשחקי כדורגל בפרט, על הגוף והנפש, מחקר זה מעוניין לבחון כיצד השתתפות במשחקי כדורגל מעצבת את אישיותם של בנים בכיתות א'-ב'.
