מדינת ישראל מתאפיינת בשיעור עיור גבוה במיוחד. למעלה מ- 90% מהאוכלוסייה מתגוררת בישובים עירוניים, מה שהופך אותה לאחת המדינות הכי צפופות בעולם. בדומה לשאר מדינות העולם בהן מתקיים עיור מוגבר, גם בישראל הערים הולכות וגדלות, ומנצלות שטחים רבים יותר. דבר זה בא לידי ביטוי בניצול לא יעיל של הקרקע, בפגיעה בעתודות השטחים הירוקים והחקלאים של המדינה, ובהגברת זיהום האוויר. ניצול מוגבר של משאבי הטבע, בשילוב עם הגברת זיהום האויר עשוי להוביל לפגיעה ביכולת הקיום של הדורות הבאים, שיאלצו להתמודד עם בעיות אקולוגיות שונות ומחסור במשאבים כתוצאה מהתנהגות האדם בהווה.
גישת הקיימות, שזוכה לפופולאריות ולהשפעה גוברת על התכנון המרחב הציבורי והעירוני, טוענת כי יש יחסי גומלין בין פעילותיו של האדם לסביבה האקולוגית בה הוא חי. על פי יש לנסות ולשמור על איזון בין האדם למערכת האקולוגי שבה אנו חיים, תוך בשילוב בין ניצול יעיל של המשאבים העומדים בפני האדם לתכנון והקמת תשתיות מתאימות. זאת, על מנת להבטיח את קיום הדורות הבאים.
בעבודתי זו, אבדוק כיצד מושפע התכנון העירוני הישראלי מרעיון הקיימות. זאת, באמצעות יישום התיאוריות שאציג במסגרת סקירת הספרות אל מול שינויים רגולטוריים ותשתיתיים הקשורים לקיימות, כפי שפורסמו בכלי התקשורת השונים.
שאלת מחקר: כיצד מושפע התכנון העירוני הישראלי מרעיון הקיימות המדגיש את השמירה על איכות הסביבה?
מבוא
סקירת ספרות
