מוסד המשפחה הינו מוסד בעל הגדרות שונות ותפיסות שונות, הנובעות מתוך הקשרים תרבותיים, חברתיים, ובמיוחד בהקשר של מדינת ישראל, בהקשרים דתיים. מסלול זה נמצא כיום, ויותר מתמיד, במסלול התנגשות תמידי בין המציאות המשפחתית והביתית, לבין זו התעסוקתית ובמקום העבודה, כאשר היכולת לאזן בין השניים נחשבת לאחת מהגורמים העיקריים לחיי משפחה מאושרים ומספקים, המאפשרים מצד אחד, את תפקוד המשפחה, שכך דבר לא יחסר לאיש מהם, ומצד שני, לתחושה של סיפוק, התפתחות ואינטימיות, אשר חשובים לאדם במיוחד נוכח המציאות הקרה והעסקית אותה הוא חווה ברוב שעות היום (Erol & Orth, 2016). נוכח צרכים אלו, מזה עשורים מבקשים חוקרים ותיאוריות שונות לאמוד ולהבין את אותם גורמים המביאים לגדילה באיכות הזוגיות, או לפגיעה בה. אחד הגורמים לכך, הינו בדמות האלימות במסגרת המשפחה, אשר נחשבת לאחת התופעות המורכבות, הנובעות מפערי המינים, מצד אחד, ומכך שהמרחב הביתי הינו מרחב סגור לעיני הכלל, וכך היכולת לאבחן ולפתור אלימות בבית, הינה מוגבלת במיוחד, מצד שני (Flood & Pease, 2009).
במאמר זה, אבקש לבחון את מוסד הזוגיות כפי שזה מתבטא במרקם ובתרבות הייחודית של החברה והקהילה החרדית בישראל, אשר מחזיקה במאפיינים ייחודים של זוגיות ומשפחתיות, הן בשלב ההיכרות בין בני הזוג, והן באופן שאלו מנהלים את חייהם כאשה ובעל, המבקשים להביא ילדים ולמסד משפחה בישראל.
