כיום ישנן שתי השקפות רווחות לגבי הקשר בין ספורט ופוליטיקה. האחת טוענת כי מדובר בשתי ישויות נפרדות, זוהי הדעה הרווחת באמצעי התקשורת, דוברי ארגוני ספורט, ספורטאים ופוליטיקאים. השנייה טוענת כי הקשר בין ספורט ופוליטיקה אינו מופרד ואף מתחזק עם השנים. לדעת רבים המחזיקים בגישה זאת המשחק הספורטיבי אומנם נתפס כפעילות עצמאית וספונטנית. אולם, הוא בעיקרו תלוי חברה ונתון לפיקוח חברתי. בספרו טוען בן פורת כי ישנם ביטויים רבים לאופן בו ספורט קשור בפוליטיקה ובתהליך החיברות הפוליטי אשר בא לידי ביטוי גם בספורט. בעבודה זו אציג שני מקרים אשר מציגים רובד נוסף בקשר בין ספורט ופוליטיקה, אשר מראה כיצד השתתפותם של אוהדי כדורגל מושבעים בפעילות פוליטית רדיקלית מאפשרת להם לפעול כ"פועלי שטח" עבור מטרתם.
הסוציולוג גרונו (Gruneau, 1983), טוען כי למעשה לא ניתן להפריד את תופעת הספורט, על מגוון צורותיה מהקשרים פוליטיים, חברתיים כלכליים ותרבותיים שבהם היא מתרחשת. ניכר כי ישנם אספקטים רבים בהם עיסוק בספורט הינו חלק בלתי נפרד מפעילות פנים שוטפת של מדינה. אחת מחובותיה של הממשלה המודרנית היא חקיקת חוקים שיבטיחו את הסדר הציבורי במדינה. ממשלות רבות חוקקו חוקים הנוגעים לספורט.
עם גידול הפופולריות של ענפי ספורט ובצפייה בהם הועמקה המעורבות של מוסדות השלטון בארגון בשליטה ובקרה על פעילויות אלו. כיום ישנה הבחנה בין ארבע רמות פעילות בספורט המאורגנות ומפוקחות על ידי המדינה. רמת היסוד הכוללת את החינוך הגופני בבית הספר. רמת ההשתתפות הכוללת את כלל האוכלוסייה שעושה פעילות גופנית, רמת הביצוע הכוללת את איגודי הספורט. רמת המצוינות הכוללת את הספורט המקצועי המיוצג ברמה לאומית ובין לאומית.
