Transnational Adoption in Korean Cinema
בעקבות התפתחות כלכלית מהירה בסוף שנות השמונים, דרום קוריאה פתחה בהדרגה את שעריה לאזרחים מחוץ ללאום, לצרכי תעסוקה ומגורים. בתוך זרם המהגרים לדרום קוריאה נמצאים גם "מאומצים" שהם ילדים קוריאניים שאומצו על ידי זרים מחו"ל וחזרו למולדתם. המאומצים מחזיקים בוויזה שמאפשרת להם לחזור לדרום קוריאה בקלות, ואכן הם מהווים פלח הולך וגדל של האוכלוסייה, כפי שניתן היה לצפות ממדינה עם למעלה מ- 200,000 מקרי אימוץ מאז תום מלחמת קוריאה (1950–1953). מספרם העצום של המאומצים שחוזרים לארץ הלאום המקורית שלהם מצביע על נראות מוגברת של המאומצים בחברה הקוריאנית ובתרבותה כמו עם על שיטות אימוץ מפוקפקות מתקופת המלחמה ולאחריה. במקביל אל המחלוקת ההולכת וגוברת סביב ההשלכות האתיות בנוגע לאימוץ, יוצרי הסרטים הקוריאנים מציגים על המסכים את חזרת המאומצים למולדתם כבר יותר מחצי מאה, מתקופת תור הזהב (שנות החמישים) ועד הקולנוע הקוריאני החדש. סיפורי אימוץ טרנס אטלנטיים הפכו לנישה בהיסטוריה הקולנועית של קוריאה שמפנה זרקור הן למקרי האימוץ והן למאומצים. מאמר זה בוחן בצורה ביקורתית את סרטי אימוץ בקולנוע הקוריאני.
המאמר מגלה כי בסרטים הקוריאניים מוצגות תמות חוזרות ביחס למאומצים. תמה אחת היא כניסה מחודשת לקוריאה הדרומית. בסרטים, חלק מהמאומצים נתפסים כבעלי הון תרבותי גבוה, ככל שאומצו לארצות מערביות מתקדמות, כמו ארצות הברית, צרפת, הולנד, שבדיה ודנמרק, שם מועמדים לרשותם יותר משאבים.
