המחקר הנרטיבי היא שיטת מחקר אשר באמצעות כלים איכותניים חוקרת את האדם ואת ההקשרים של חייו. למרות זאת המחקר הנרטיבי אינו עוד שיטת מחקר איכותנית בלבד אלא תוצר של חשיבה תיאורטית בעלת מטען היסטורי ערכי של ממש(תובל משיח & ספקטור מרזל, 2010). היא נובעת מתוך כמה הנחות ייסוד אוניברסליות אשר קשורות לטבע האדם ואשר מביאה לכך שהנרטיב, הדרך שבה האדם בוחר לספר את סיפור חייו, מהווה את מרחב המחקר. כלומר, הדרך שבה האדם בוחר לתאר את סיפור חייו מעידה רבות על תפיסתו את חייו, ומכאן חשיבותה המרכזית של המחקר הנרטיבי, על המשמעויות השונות שהאדם מייחס לעצמו, לאירועים שונים אשר קרו בחייו ולהשלכות של אותם האירועים על תפיסת החיים שלו בעיני עצמו(לויצקי, 2009).
תפיסת העולם אשר עומדת מאחורי החשיבה הנרטיבית מניחה כי האדם חי מתוך הקשרים תרבותיים היסטוריים חברתיים וממנה הוא צומח. כדי להבין מדוע אדם התנהל כפי שהתנהל ומדוע הוא בחר לעשות דבר מסוים, יש להבין את סיפור העלילה אשר עמד מאחורי הביצוע של האירועים. בהקשר זה ראוי לציין כי יש להפריד בין כרוניקה, שהיא תיאור פשטני של האירועים לפי סדר ההתרחשות שלהם בלבד ובין נרטיב שהוא תיאור האירועים כחלק ממכלול שלם, שלרוב נע ונוצר סביב ציר סיבתי(תובל משיח & ספקטור מרזל, 2010). כאשר האדם יידרש לספר את הנרטיב של חייו הוא יכלול אירועים מסוימים וישמיט אירועים אחרים, הוא יתמקד בהיבטים מסוימים ולא ייתן את הדגש להיבטים אחרים. זאת למרות שאדם אחר אשר היה עובר את אותם האירועים היה בוחר להתמקד דווקא בדברים אותם הראשון השמיט.
