ניתן לפתוח ולומר, כי זה כבר זמן רב, קיים קונצנזוס אקדמי, ציבורי, ואף כזה המתבטא במדיניות הממשלתית, בארץ ובעולם, כי תעסוקת אנשים בעלי מוגבלויות הינה הכרחית ותורמת, הן לסולידריות החברתית, לכלכלה (שהרי בעל מוגבלויות אשר מסוגל לעבוד צורך פחות משאבים מקופת המדינה וממשלם המיסים), ולבעל המוגבלות עצמה, אשר מרגיש משולב ותורם לחברה (רימרמן וכץ, 2004). עם זאת, תעסוקה מסוג זה, הינה מורכבת שכן היא דורשת התגייסות מצד הארגון המעסיק למען התאמת תנאי מקום העבודה והתפקיד, כדי שהעובד אכן יצליח להתמיד בעבודתו לאורך זמן, כמו גם יצליח לייצר תפוקה אשר תשרת את הארגון (כמו כל עובד אחר). בשל כך, קיימים מודלים הבאים למצוא את קו המשווה בין תעסוקה שוויונית לבין תעסוקה ׳כדאית׳ (אלפסי-הנלי, 2016).
בעוד שהדבר נכון לכלל הסוגים של התעסוקה של בעלי המוגבלות, כמו המוגבלות הפיזית והנפשית, המוגבלות השכלית, או האינטלקטואלית, נחשבת למוגבלות מורכבת הדורשת בהתאם, התגייסות מורכבת יותר עבור המעסיק, ולכן, גם מענה ממוקד וספציפי יותר מטעם המדינה (טוירמן, 2011). עבודת מחקר עיונית זו תבקש לבחון את המשמעות של תעסוקה בקרב בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, את המודלים הקיימים במדינת ישראל לעידוד תעסוקה שכזו, ולבסוף, את השפעתה של סוג תעסוקה זו על הדימוי העצמי של אותם עובדים. לכן, שאלת המחקר בעבודה זו הינה ׳כיצד משפיע שילוב אנשים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית (פיגור שכלי) בשוק העבודה על הדימוי העצמי?׳
מבוא
1. מוגבלות שכלית התפתחותית
2. מסגרות תעסוקה בישראל המוצעים לבעלי מוגבלות שכלית
2.1 מודל תעסוקה בשוק הפתוח
2.2 מודל תעסוקה נתמכת
2.3 מודל תעסוקה מוגנת
3. האדם בעל מוגבלות שכלית התפתחותית בשוק העבודה
4. דימוי עצמי ואנשים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית
5. דיון ומסקנות – בין שילוב להגנה
ביבליוגרפיה
