חלק מחוקרי התרבות והתקשורת מאפיינים פסקי זמן אישיים ומשפחתיים כקיטוע בזמן, שנעשה על ידי היחיד או המשפחה. בקיטוע זמן זה מופסקת שגרת החיים, והיחיד או המשפחה עושים משהו אחר, כמו חתונה, צפייה בסרט, חופשה וכדומה. בהקשר זה הציע טרנר להתייחס לפסקי הזמן כמצבים טקסיים, שיש הכנות אליהם, והגדיר את השלב הלימינאלי, כשלב ביניים שבין השגרה לחזרה לשגרה. להבנתו שלב זה אינו מנותק ממה שהיה לפני היציאה לטקס ומה שיהיה לאחריו. במהלך הטקס המשתתפים עוברים תהליך של לימינאליות, שבו הם מתנתקים ממה שהיה לפני הטקס, אך עדיין אינם מחוברים למה שיהיה אחריו. בהתנתקות מהשגרה שלפני הטקס המשתתפים מרגישים חופש מודע להתייחס מחדש לשגרה וערכיה, ולבנות משמעות חדשה, כך שלבסוף פסקי הזמן יכולים להעצים את הערכים שהיו לפני הטקס, או לקרוא תיגר עליהם. חוקרי זמן אחרים, רובניסון וגודביי, הציעו ארבעה סוגי זמן: הזמן שעליו מקבלים שכר, הזמן שמוקדש לטיפול בבית ובמשפחה, הזמן האישי שמוקדש לצרכים ביולוגיים כמו שינה ואכילה, והזמן החופשי שבו ליחיד יש מקסימום בחירה. הזמן החופשי כולל קשרים חברתיים, עיסוק בתחביב, לימודים, ופעילות דתית, והוא ניתן להארכה על ידי שינוי אורך הזמן שניתן לפעילויות אחרות. הזמן החופשי נותן הזדמנות לבטא גישה אישית ואת האישיות. לפי רובינסון וגודביי ישנן שתי תפיסות לגבי הזמן, אחת מעגלית לפיה בכל תקופה של השנה עושים אותו הדבר, לפי מחזור העונות. השניה קווית, לפיה הזמן הוא מסלול שהתחיל בנקודת אפס וממשיך קדימה, מבלי שיש חזרתיות. התפיסה הקווית גורמת לאדם לחשוב איך להספיק כמה שיותר בזמן נתון, מכיוון שלא תהיה הזדמנות נוספת בשנה הבאה.
