עבודה זו עוסקת בבחינת מודלים של הסכמה לתרומת כליה, ובאופן ספציפי בבחינת המניעים של אדם המחליט לתרום כליה בעודו בחיים. מניעים אלה עשויים לכלול, בין השאר, מניעים משפחתיים, אלטרואיסטיים, ערכיים, כלכליים, חברתיים והלכתיים. חשוב לציין כי המניעים המנחים את התורם עשויים להיות מושפעים ממאפיינים אישיותיים וערכיים, אך מאפיינים אלה לא נבחנו כאן בשל מורכבותם מבחינה מחקרית. מרבית המודלים הקיימים בספרות המחקרית מבוססים על קשר בין התורם למקבל התרומה, בין אם מדובר בקשר גנטי-משפחתי או בקשר רגשי בלתי-אמצעי, כאשר מדובר בתרומה אלטרואיסטית (שטינברג, 2001).
השתלת הכליה הראשונה בעולם בוצעה בשנת 1933 על ידי מנתח סובייטי בבית חולים בברית המועצות לשעבר. השתלת הכליה, שהתקבלה מתורם חי, עברה בהצלחה, אך האדם שקיבל את תרומת הכליה נפטר כיומיים לאחר ההשתלה. בישראל, השתלת הכליה הראשונה מתורם חי, התבצעה בשנת 1964 בבית חולים בלינסון, ובה הועברה כליה מאם לבנה. הניסיונות הראשונים להשתלות כליה בעולם ובארץ, בין אם מתורם מת או חי, לא צלחו, בעיקר משום שלא היו קיימים מספיק ידע רפואי ומיכשור מתאים לטיפול במושתלים לאחר קבלת התרומה, ולא היה ניסיון מספיק מבחינת הדרכים למניעת דחיית האיבר המושתל אצל מקבל התרומה (הרגיש, 1964; אדי – המרכז הלאומי להשתלות, ח"ת; RenalMed, 2016).
במשך שנים רבות התבססו תרומות הכליה על קשרים משפחתיים-גנטיים. פניות לתרומות כליה אלטרואיסטיות נדחו על ידי מרכזי תיאום ההשתלות בארץ ובעולם, כאשר הסיבות העיקריות לדחיית הפניות האלה נבעו מחשש שמא לאנשים אלה יש היסטוריה רפואית-פסיכיאטרית, או שהם עלולים לדרוש בעתיד תשלום כספי ממקבל האיבר או מבית החולים (Faber, Joshi, & Ciancio, 2016). תרומת כליה אלטרואיסטית היא תרומה הניתנת לאדם הנזקק לה, מתוך רצון אמיתי לעזור. הרצון לעזור לזולת, ללא תמורה מידית או אישית, הוא המניע הרווח בקרב רוב האנשים שהביעו נכונות לתרום את איבריהם (משרד הבריאות, ח"ת-א).
