תסמונת האוטיזם היא לקות התפתחות תקשורתית מקבוצת התסמונות של הספקטרום האוטיסטי. הסיבה להופעת הלקות יכולה להיות התפתחותית, תורשתית או מולדת וניתן לחלק אותה לשלוש דרכי ביטוי בולטים אשר היא יכולה להופיע . הלקות יכולה להופיע בצורה של הפרעה בדיבור, קושי ביצירת קשרים חברתיים והבעת רגשות והתנהגות אשר חוזרת על עצמה ללא תועלת ברורה לעין(Sicile-Kira, 2014).
לרוב התסמונת מופיעה בשלבים שונים של גדילת האדם, בדרך כלל בשלוש השנים הראשונות של חייו. מאחר ואין בדיקה גנטית אשר יכולה לאבחן את התסמונת, אבחון התסמונת נעשה באמצעים של התבוננות בנוגע להתנהגות של הנבדק ולא באמצעים כימיים כאלה או אחרים ( Kolevzon, Gross& Reichenberg 2007). האבחון, אשר קובע את קיום האוטיזם, בוחן את התנהגות הילד על ידי תצפית ושימוש במבחנים פסיכולוגיים ועל ידי הסקת מסקנות מאבחונים אחרים, כמו גם ספרות המחקר העוסקת בנושא, היא מאבחנת את הילדים בשלבים שונים של הספקטרום האוטיסטי. על מנת לטפל באדם אשר סובל מתסמונת האוטיזם נוטים במחקר לטפל באמצעות פסיכואנליזה, סיוע באמצעות קלינאי תקשורת ודרכים נוספת אחרות(לביא ורוזנברג, 2004).
אנשים אשר סובלים מן הלקות הזו סובלים מקשיים חברתיים מובנים אשר מקשים עליהם את ההשתלבות בחברה. הם אינם מפענחים סיטואציות חברתיות בדרך שבה אנשים בריאים מפענחים אותם ומשום כך הם מתקשים לייצר סביבה חברתית נורמטיבית. עובדה זו מלווה אותם במהלך ימי חייהם כאשר האמצעים השונים שנועדו לעזור להם מסייעים במידה מסוימת אולם אינם מצליחים לטפל באופן ממשי בתופעה(Happé & Frith, 2006).
