המאמר דן בקשר בין חשיפה לניקל, כרום וקדמיום לבין הסיכון להתפתחות סרטן ריאה. אמנם מתכות אלו כבר זוהו בעבר כקרצינוגניות[1] לריאה, אך השפעות אלו תוארו במחקרים שבחנו רמת חשיפה גבוהה, ולא נחקרה השפעת החשיפה אליהן ברמות נמוכות, שנפוצות במקצועות רבים באוכלוסייה (ביניהם מכונאים, עובדי בניין, צבעים, חשמלאים, אמנים ועוד), ואף באוכלוסייה הכללית, עקב השימוש הנרחב בהן והשפעתן ארוכת הטווח על איכות הסביבה והאוויר. מכאן נובעת חשיבותו של המחקר, המנסה לקבוע את רמת הסיכון התעסוקתית לאנשי מקצוע רבים, ואף את רמת הסיכון לאוכלוסייה הכללית.
למרות קיומו של קונצנזוס בדבר מקומו של העישון כגורם המוביל לסרטן הריאה, קיימים גורמים נוספים שזוהו או שעודם חשודים בתרומתם לאטיולגיה של סרטן זה, ביניהן חשיפה לחומרים כימיים רבים. גורמים אלו חשובים כיוון שהשפעתם המשותפת מצטברת ואחראית לרבים ממקרי סרטני הריאה. כמו כן, סרטן ריאה היא מחלה מולטי-פקטוריאלית שניתן למנוע אותה על ידי מניעת אחד או יותר מהגורמים האחראיים לה.
אם כן, שאלת המחקר היא: מהו הקשר בין חשיפה לתרכובות ניקל, כרום וקדמיום לבין התפתחות סרטן ריאה ברמות נמוכות מאלו הנצפו בקוהורטים תעשייתיים היסטוריים?
השערת האפס (H0) במחקר זה היא שהחשיפה לניקל, כרום וקדמיום ברמות נמוכות מהרמות התעשייתיות לא מגבירה את הסיכון להתפתחות סרטן ריאה. לעומתה, השערת האלטרנטיבה (H1) טוענת שחשיפה זו מגבירה את הסיכון להתפתחות סרטן ריאה.
