1.1. רקע
כאבים כרוניים הם אחת התלונות השכיחות ביותר של מטופלים. האיגוד הבינלאומי לחקר כאב (IASP) מעריך כי כאבים כרוניים, כולל כאבי שרירים ושלד, מפרקי כאבים בצוואר ובגב, כאבים הנובעים ממחלת סרטן,טראומה וכאב פוסט-כירורגי וכאב ראש כרוני, פוגעים בכ- 20% (10–55%) מהאוכלוסייה הבוגרת, ברחבי העולם (Harstall& Ospina, 2003). תופעה זאת נחשבת נטל חברתי וכלכלי מרכזי לאנשים הסובלים מכאב, למשפחות ולחברה, עם השלכות פיזיות ופסיכולוגיות חשובות לסובלים עצמם (Azevedo, Costa-Pereira, Mendonça, Dias, & Castro-Lopes, 2012).
לאחר דלקת מפרקים ניוונית, פיברומיאלגיה היא ההפרעה "השגרונית" השנייה בשכיחותה. בהתאם לקריטריונים האבחוניים, השכיחות היא בין 2% ל -8% מהאוכלוסייה הכללית (Clauw, 2014). כ 3-5 מהקריטריונים האבחוניים לפיברומיאלגיה פורסמו עוד בשנת 1990 ושמו דגש על כאב כרוני עם מספר נקודות רגישות (Clauw, 2014). כאשר נעשה שימוש בהגדרה זו, כמעט כל החולים אשר אובחנו עם פיברומיאלגיה היו נשים מכיוון שיש להן הרבה יותר נקודות רגישות מאשר גברים.
קריטריונים חדשים יותר לאבחון פיברומיאלגיה מבוססים על תסמינים ואינם דורשים ספירת מספר נקודות (Wolfe et al., 2011). כאשר נעשה שימוש בקרטריונים אלו, היחס בין גברים לנשים הוא 1:2, בדומה למצבי כאב כרוניים אחרים. פיברומיאלגיה יכולה להתפתח בכל גיל, כולל בילדות. השכיחות דומה במדינות, תרבויות וקבוצות אתניות שונות; אין שום עדות לכך שלפיברומיאלגיה שכיחות גבוהה יותר במדינות ותרבויות מתועשות (Clauw, 2014).
