בחרתי לעשות את המטלה על כתבתה של פרקש (2019). הכתבה עוסקת בסוגיית הטיפול הפליאטיבי בישראל – בעיקר במחסור בהוספיסים, בצוותים הזמינים 24/7 ובכיבוד אוטונומית החולים. טיפול פליאטיבי ניתן לחולים העומדים למות וכולל בעיקר ניהול כאב וסימפטומים ודאגה לרווחת החולה כך שיסבול כמה שפחות. נבחן 5-6 סוגיות שעלו במהלך קריאת הכתיבה.
סוגיה העולה מן הכתבה הינה כי בארץ יש רק 2 הוספיסים בעוד שאוכלוסיית החולים הנוטים למות הולכת ומתרחבת. כתוצאה מכך ההוספיסים בתפוסה מלאה. לכן חולים כאלה נאלצים להישאר בביתם, גם אם זו אינה בחירתם המועדפת. מצב זה מנוגד ל"חוק החולה הנוטה למות" (2005) שאומר שהחולה הנוטה למות (שהוא אדם הסובל ממחלה חשוכת מרפא וצפוי למות בתוך חצי שנה) יוכל לבחור היכן למות. כמו כן, שטינברג (2005) מציין במאמרו כי "חוק החולה הנוטה למות" (2005) מדגיש את ערך אוטונומיית רצון האדם וחשיבות איכות החיים – ואם כך, מדוע החולה בצורה פרקטית לא יכול לבחור היכן לבלות את סוף חייו וליהנות מאיכות חיים? לכן, לדעתי, על מנת לקיים במלואו את "חוק החולה הנוטה למות" (2005) חייב משרד הבריאות לבנות עוד הוספיסים שיציעו לחולים הנוטים למות אפשרות לסיים את חייהם בצורה מכובדת ככל האפשר ובכך לענות גם על זכות יסוד לבריאות המוענקת לכל אדם בישראל, לפחות על הנייר.
