מחלת הצליאק (בעברית: דגנת) היא מחלה אוטואימונית הנגרמת על-ידי צריכת גלוטן בקרב אנשים עם נטייה גנית, אשר מובילה לדלקת במעי הדק ובאה לידי ביטוי במגוון סימפטומים כגון כאבי בטן, שלשולים, אנמיה ואף סיכון מוגבר למחלת הסרטן. הטיפול היחידי הקיים למחלת הצליאק הוא אימוץ דיאטה נטולת גלוטן לכל החיים. צליאק מאובחן בעיקר בקרב ילדים ונוער עקב תסמינים שונים, אולם שיעור החולים המוערך גבוה משיעור המאובחנים ועומד על כ-1% מהאוכלוסייה (מתוך אתר האינטרנט של עמותת צליאק בישראל). מספר מחקרים מצאו קשר בין מחלות ובעיות נפשיות כגון דיכאון וחרדה לבין צליאק (Coburn et al., 2019).
הצורך לשמור על דיאטה ללא גלוטן מהווה אתגר משמעותי לחיי היומיום בעיקר בקרב ילדים ונוער, ובעיקר בתחומים חברתיים ורגשיים (Schroeder & Mowen, 2014). חולי צליאק נדרשים להימנע מזיהום משני של גלוטן אשר קיים לרוב כאשר המזון לא הוכן במיוחד עבור חולי צליאק, דבר שיוצר קושי בהשתתפות חברתית תקינה. למרות זאת, מעט מאוד מחקרים התמקדו בחווייתם הרגשית של ילדים ונוער עם צליאק והפרקטיקות שעשויות לסייע להם להתמודד עם מחלתם במישור האישי והחברתי. יוצא דופן הוא מחקרם של מאייר ורוזנבלום (2017) בקרב ילדים חולי צליאק בישראל מצא כי הם מבלים זמן רב יותר בהיערכות והכנות תזונתיות לקראת השתתפות באירועים ופעילויות חברתיות, משתתפים פחות באירועים כאלה ונהנים פחות מההשתתפות בהשוואה לבני גילם הבריאים.
