מחלה נפשית, מצב פסיכוטי – זהו אבחון. זו הצבת עובדה לגבי מחלה כרונית וכאחת כזו – אינה עוברת לגמרי. מי שמקבל הכרזה זו כעובדה בעצם חורץ את דינם של נכי נפש. כדי לאפשר החלמה, וזה יכול לקרות . יש לאפשר תקווה – התקווה כי ההחלמה אפשרית. בעבודה הנוכחית ברצוני להציג את השינוי שחל בתפיסה הממסדית ביחס לחולי נפש והטיפול בהם. בעקבות מחקר מעמיק והשמעת קולם של החולים התברר, כי להחלמה ניתן להגיע בשבילי התקווה.
כאשר מדברים על החלמה עם אבחון מסוג זה, בעצם מדובר ברמיסיה- כאשר התלונות והסימנים של המחלה נעלמים או פוחתים והחולה יכול לחזור לשגרת חייו.
מטרת הטיפול מוגדרת בדרך כלל כהשגת רמיסיה או שמירה עליה, כיוון שלא ניתן להשיג החלמה מלאה. חשוב להבין כי הצלחת הטיפול משתנה מחולה לחולה – אצל חולה מסוים תהיה רמיסיה של חצי שנה ואצל אחר חודש, ומעטים אף מדווחים על רמיסיות של שנים, כל אחד מגיב אחרת.
בוועידה השישית לבריאות הנפש של אוסטרליה מתארת פטרישיה דיגן (דיגן, 1996) את חווית הצניחה של האדם לתוך האבחון ומנסה להמחיש מה זה אומר להיות מאובחנת בגיל צעיר עם מחלה פסיכיאטרית. היא מתארת איך בעקבות התפרצות המחלה, הצעירים מגיעים לאשפוז. שם נחרץ גורלם בתור "משוגעים". היא מתארת את הכעס, ההתקוממות, הניסיון לחזור לשגרת היומיום. אך עם זאת – החברים מתרחקים, המשפחה חשה אשמה ונוהגת בגוננות יתר, והנפילה חוזרת. לאט לאט הצוות המטפל מלמד את המאובחנים לזהות את עצמם עם המחלה ולהכיר במוגבלותם ובחוסר האונים שלהם מול "המחלה".
