בעשורים האחרונים אנו עדים להתפתחות טכנולוגית מרשימה בתחום הרפואה. הישגי הרפואה מאפשרים את הארכת החיים וטיפול בחולים שבעבר היו חסרי מזור. יחד עם זאת, בהרבה מקרים, הקדמה הרפואית מעירה סוגיות מוסריות בדבר השימוש בטכנולוגיות אשר מצד אחד, מאריכים את חייו של החולה אולם מצד השני, מעכבים את מועד המוות אשר מלווה בסבל וייסורים קשים. סוגיית הטיפול בחולים בסוף חייהם היא סוגיה הנמצאת על סדר היום העולמי וההתמודדות עמה הינה דילמה קשה. הטיפול באדם בסוף החיים מעלה התלבטויות אתיות מורכבות כאשר משני צדי המאזניים עומדות זכויות האדם האחת מול השנייה: מצד אחד, זכות האדם למות בכבוד והאוטונומיה שלו לקבל החלטות הקשורות בחייו ובמותו ומצד שני, איכות החיים של האדם יורדת והשארתו בחיים מן הצד הרפואי גובלת בהתעללות (ניסנהולץ-גנות, גורדון וינקלביץ', 2017).
הארכת החיים, אם כן, לא תמיד מביאה לשיפור מקביל באיכות החיים, ולפעמים אלה הנותרים בחיים סובלים מתפקוד לקוי, כאב גופני וסבל נפשי חמור. ברוב המקרים החלטה כזו הינה רפואית, בעיקר בעקבות חוק החולה הנוטה למות אשר קובע את המקרים והתנאים בהם אדם בישראל רשאי לקבוע איזה טיפול רפואי יהיה מוכן לקבל, אם בכלל, במידה שייקבע כי הוא סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ושתוחלת חייו אינה עולה על 6 חודשים גם אם יקבל טיפול רפואי (משרד הבריאות, 2005). זכותו של האדם להסכים או לקבל טיפול נקבעה כבר בזכויות האדם אולם מתעוררת פה בעיה אתית רפואית ומוסרית כאשר האדם אינו נמצא במצב שבו הוא יכול לקבל החלטה שכזו או, גרוע יותר, כאשר אנשים המקורבים אליו צריכים לקבל החלטה כזו עבורו.
