בעשורים האחרונים, ארגונים בינלאומיים אמצו את התפיסה האקדמית ובעיקר את הפילוסופיה המדעית הקובעת כי למעשה כל דבר הוא סוג של פריט ידע. בני האדם מורכבים מתאים שמכילים ידע, והדרך שבה ידע זה מונע, עובר, משתנה ומתאים את עצמו להקשרים שונים משפיע במידה רבה על היכולת של גופים שונים להשתנות, להתפתח, ולהסתגל למציאויות חדשות. האבחנה הכמעט ביולוגית הזו אומצה היטב על ידי ארגונים עסקים זה זמן רב. עם זאת, ארגונים בינלאומיים נדרשים לאתגרים אחרים, גדולים יותר ויקרים יותר אשר עלולים למוטט את הארגון או ליצור להם את היתרון התחרותי אשר יביא אותם לכדי הצלחה (Guo, Jasovska, Rammal & Rose, 2018).
בעוד ש-'תקופת הידע' נחשבת לתפיסה חדשה יחסית, תופעה אחרת וותיקה יותר, עדיין נחשבת למשמעותית ומהותית עבור הארגון, למרות המרכיבים המופשטים שלה והאופן שבה אלו לעיתים קרובות סמויים מהעין, איכותניים במידה רבה, ולמעשה עלומים ומטושטשים. התרבות הארגונית הינה הגרסה הארגונית לדרך שבה קבוצת אנשים הופכת לקהילה – לקבוצה, ובכך מייצרת לעצמה דפוסי התנהגות, נורמות, אידיאולוגיות וצורות מחשבה, אשר לא אחת נבדלים בצורה משמעותית מארגונים אחרים. גם בסוגיה זו, היכולת של הארגון הבינלאומי לפתח וליצור תרבות אחידה במדינות השונות בה הוא פועל דורש התארגנות סבוכה ואף השקעה לא פשוטה, אשר בסופה להביא אנשים שונים במקומות שונים, לחשיבה והתנהגות אחידה במהותה (Ahammad, Tarba, Liu & Glaister, 2016)
