מבוא
לפני כעשור תפסה הדעה הרווחת כי מינוי דירקטור של חברה פרטית או ציבורית נחשב כהטבה או כיבוד של הדירקטור. בתקופה זו, דירקטורים רבים לא ראו בתפקידם כתפקיד אחראי הדורש מהם להשקיע זמן ואנרגיה. בתקופה זו התעצבה דמותו החדשה של הדירקטור במיוחד לאחר המלצות ועדת גושן שדורשת מהדירקטור אחריות גדלה בתחומים של הדיווח הכספי, בקרות פנימיות והגברת האכיפה בחברה. דרישות אלו הפכו למורכבות יותר במיוחד לאחר המשבר הכלכלי שפקד את העולם בשנת 2008 אשר מצריכים את הדירקטור לעסוק יותר בניהול סיכונים, בקרה וביקורת. כל אלו יצרו מציאות חדשה אצל הדירקטורים בישראל.
הבחנות
כיום, החוק מטיל אחריות אישית על דירקטורים שאינם פועלים לצורך מילוי תפקידם. תחומי האחריות המרכזים של הדירקטורים מתמקדים בחובת הזהירות וחובת האמונים. חובת הזהירות משמעותה כי הדירקטור אחראי לקיים תהליכים נאותים לצורך הימנעות מתקלות בחברה. חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור פועל בתום לב לטובתה של החברה. קיומם של תחומי אחריות אלו יוצרים לדירקטור מספר סיכונים אישיים כמו תביעות ייצוגיות נגד החברה, תביעות אישיות נגד דירקטורים, תביעות נגזרות המוגשות באמצעות בעלי המניות של החברה.
לפי רותם (2012), חובת הזהירות והאמונים קיימת "רק כאשר ניתן לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה". אחד מהעקרונות הבסיסיים להטלת אחריות אישית על נושא משרה הינה בגין עוולת הרשלנות. חובת הזהירות וחובת האמונים של נושאי משרה בחברה נועדה לצורך הגנה מפני נזקים של נושאי משרה בחברה ובכך להבטיח כי בעלי המניות של החברה יוכלו לתבוע את תוצאות הנזק שנגרמו כתוצאה מנושאי משרה בחברה וכן לצורך הרתעה של נושאי משרה בחברה שיפעלו בזהירות המרבית.
מבוא
הבחנות
השלכות
החלטות
אישורים
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
