הטרדה מינית מוגדרת ככל סוג של התנהגות שיש בה לפגוע באדם אחר, ושיש לה אופי מיני. עקרונית ומבחינה חוקית, הטרדה כזו אינה מוגדרת דווקא כהטרדה של נשים בידי גברים, אם כי בפועל זהו הרוב הגדול של ההטרדות מהסוג הזה (אם כי לא כולן). זאת היא הפרעה נפוצה מאד, בישראל ובעולם: לפי דוח שהוגש לוועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, למעלה מ-40% מהעובדות בישראל הרגישו הטרדה מהסוג הזה במקום עבודתן, ולמעלה משליש מהן דיווחו שהוטרדו בשנה האחרונה (לפני שהסקר נעשה). קיימת הסכמה רחבה בין חוקרים מתחום הפסיכולוגיה לגבי הנזקים של ההטרדה הזו לעובדות, כמו גם הסכמה רחבה בין משפטנים ומומחים ליחסי עבודה שהאחריות העיקרית למניעה של ההטרדה הזו צריכה להיות מוטלת על המעסיק. (הכנסת, 2010).
ההסכמה הזאת קיימת במחקר מזה כמה עשורים, והיא הופכת לנפוצה יותר ויותר גם בקרב הציבור הרחב. בעבר היו כאלו שטענו שהמסע הציבורי נגד ההטרדה המינית פוגע גם במנהגים שאינם שליליים, כמו לדוגמא חיזור שמטרתו היא לגיטימית לגמרי – ידועים מקרים רבים ומוצלחים של רומנים שהתחילו במקום העבודה והסתיימו בחתונה. הטענה היתה שההגדרות להטרדה מינית הן רחבות מדי, והן ימנעו גם את התופעות החיוביות האלו. הטענות האלו היו נפוצות מאד בשנים הראשונות של המסע הציבורי נגד ההטרדה המינית, אבל עם השנים, ובמיוחד אחרי ההצלחה של תנועת "מי טו" (me to), כיום יש קונצנוס רחב שתופעת ההטרדה היא רעה חולה שיש להיפטר ממנה, ושאין במסע נגד התופעה הזו סכנה אמיתית לפגיעה בתופעות לגיטימיות שגם נשים לא יהיו מעוניינות לבטל (גיל-עד, 2021).
מבוא
פרק 1 - הטרדות מיניות במקום העבודה ותחליפי מוסר
הטרדות מיניות במקום העבודה ועקרונות המוסר
הטרדות מיניות במקום העבודה – כלים ישומיים
סיכום
מקורות
