שכר המינימום נועד להבטיח לכלל השכירים במשק, בעיקר לאלו בתחתית סולם ההכנסה, רמה מינימלית של שכר שתאפשר להם להתקיים בכבוד ותצמצם את הפערים האדירים בחלוקת ההכנסות במשק. העיקרון המנחה את קביעת שכר המינימום הוא להבטיח את הצרכים הבסיסיים של עובדים ובני משפחותיהם, אך הוא גם מהווה כלי שהממשלה יכולה לעשות בו שימוש כדי לקדם מטרות לאומיות וכלכליות. כלי זה נועד להגן על העובדים החלשים באמצעות מתן אמצעים חומריים המאפשרים לעובד ולמשפחתו לספק את רמת החיים הראויה לו. מכאן כי קיימת ייחודיות מסוימת בהכרת חשיבותו של שכר המינימום בעולם בכלל, ובישראל בפרט, אם כי יש סביבו גם לא מעט מחלוקות עליהן נדון בהמשך.
התפתחות שכר המינימום בעולם בכלל ובמדינות ה-OECD בפרט
השימוש בשכר המינימום פותח לראשונה בניו זילנד בשנת 1896 והועתק כעבור 8 שנים לאוסטרליה, ובעקבותיהן נהפכה התופעה לכמעט עולמית. הניסיון להתמודד עם השפעות שליליות שעלולות לנבוע מקיום שכר מינימום הובילו את מדינות העולם לייסד הסדרים שונים לקביעתו, לעדכונו ולאכיפת ההוראות הקשורות אליו. ארגון העבודה הבינלאומי למשל (ILO) ניסח שישה קריטריונים לגיבוש קבלת החלטות על גובה שכר המינימום במטרה לקיים אחידות מסוימת בקרב המדינות. הקריטריונים הם: צורכי העובדים ובני משפחתם, רמת השכר הכללית במשק, מדד יוקר המחיה ותנודותיו, קצבאות הביטוח הלאומי, רמת החיים היחסית של קבוצות שונות במשק ומדדים כלכליים כמו שיעור הצמיחה, רמת הייצור ורמת התעסוקה (לוי, 2006).
