מדיניות הדיבידנד:
מדיניות הדיבידנדים הינה לב ליבה של תיאוריית המימון הארגוני. זהו אחד הנושאים הנושא חילוקי דעות רבים בספרות המקצועית, אולם עדיין שומר על מעמדו הבולט. חוקרים רבים פיתחו תיאוריות וסיפקו ראיות אמפיריות בנוגע לקביעת מדיניות הדיבידנד של החברה. עם זאת, נושא מדיניות הדיבידנד נותר בלתי פתור, ואף הנחיות ברורות למדיניות תשלום אופטימלית עדיין לא הופיעו למרות הספרות הרבה. כן, לא קיים הסבר מקובל על התנהגות הדיבידנד הצפוי של החברה ולא ידוע באופן מוחלט מהם הגורמים המניעים קבלת החלטות בנושא חלוקת דיבידנדים ואת האופן בו הם פועלים. תופעה זו ידועה בספרות המימון כחידת הדיבידנד. הועלו מספר השערות כדי לשפוך קצת אור על תופעה זו, אולם אף אחת מהן לא סיפקה את התשובה. לפני שלושה עשורים, חוקרים טענו שככל שמתבוננים יותר בתמונת הדיבידנדים, כך נראה כי קיים קושי להשלים את התמונה המלאה מאחר וחלקים רבים אינם מסתדרים יחד.
במשך עשרות שנים, תאגידים אמריקאים העדיפו ברוב מכריע לשלם במזומן בצורה של דיבידנדים ולא מניות חוזרות, למרות יתרון המס היחסי של רווחי הון על הכנסה רגילה. עם זאת, במהלך עשרים השנים האחרונות פעילות רכישת מניות חוזרת חווה צמיחה יוצאת דופן. על פי הנתונים המצטברים של קומפוסטט, ההוצאות על רכישות חוזרות של מניות (ביחס לסך הרווחים) עלו מ -4.8% ב -1980 ל -41.8% בשנת 2000. זאת ועוד, בעוד שההוצאות לרכישה חוזרת עלו בשיעור שנתי ממוצע של 26.1% בתקופה של 1980-2000, גדל הדיבידנד רק בשיעור שנתי ממוצע של 6.8%.
