גיל פרישה – רקע
סעיף 4 בחוק גיל פרישה קובע (חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004):
גיל פרישת חובה
4. הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה (בחוק זה – גיל פרישת חובה).
נדמה לנו שנושא היציאה לגמלאות הוא עתיק יומין, אך אין זה כך, חובת הפרישה היא "המצאה" של אמצע המאה ה-20. עד סוף המאה ה-19 אנשים עבדו עד אשר לא יכלו יותר לעבוד. הגישות וההסדרים שגיבש ביסמרק בסוף המאה ה-19, וחוקי הפרישה המנדטורית אשר אילצו אנשים מבוגרים לצאת ממעגל העבודה, התאימו לצורכי החברה בתקופה ההיא, אך אולי אינם מתאימים עוד למציאות של היום. החוקים האלה נחקקו על רקע ייתור כוח עבודה אנושי בעקבות האוטומטיזציה ופיתוח טכנולוגיות חדשות, העברת מפעלים ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות וייחוס תפוקת עבודה נמוכה לקשישים (אלון, גולנדר וכרמל, 2013).
מבחינת שיקולים כלכליים על פיהם יש להוציא אנשים מזדקנים ממעגל העבודה עקב עלותם הגבוהה למעביד ותרומתם הפוחתת למקום העבודה גרמו לכך שבשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, אנשים קיבלו עידוד לפרוש כבר בשנות החמישים לחייהם. בעקבות מגמות אלה, ברוב המדינות המפותחות ירד הגיל הממוצא של המועסקים במשק. בישרל שיעור ההשתתפות של מבוגרים מגיל 65 ומעלה במעגל העבודה בשנת 1970 היה כפליים מאשר בשנת 2007. שיעור עולה זה של פורשים עקב חוקי הפרישה המנדטורית הוא נטל כלכלי כבד על החברה משום שהוא גורם לאובדן של כוח עבודה מיומן, מנוסה וחדור מוטיבציה.
