הגירת עבודה החלה בישראל בתחילת שנות התשעים והושפע גם מהאינתיפאדה השנייה בפרצה בנובמבר 2000. בעקבות הדרדרות המצב הבטחוני בישראל, החליטה הממשלה למנוע את כניסתם של עובדים מ'השטחים' למשך תקופות ארוכות, דבר שיצר מחסור בכוח אדם. מחסור זה הורגש במיוחד בענף הבניה, ששיווע לידיים עובדות לאור הצורך בבניית דירות חדשות רבות על מנת לתת מענה לעליה ארצה ממדינות ברית המועצות. בעקבות המצב שנוצר, הופעל לחץ על ממשלת ישראל לאפשר הבאה של עובדי זרים שיתפסו את מקום העובדים הפלסטינים, וכך החלה תופעת ההעסקה של עובדים זרים בישראל. יש לציין כי היום, מרבית העובדים הזרים החוקיים, מובאים לישראל מכוחם של הסכמים בילטראליים הנחתמים בין ישראל למדינות שונות מהן באים העובדים, וקובעים את תנאי הבאתם והעסקתם (אמיר וגוטליב, 2005; כהן, 2007).
המדינה מאפשרת העסקה של עובדים זרים, כחלק ממדיניות מכוונת, בענפים מסויימים בלבד: בנייה, חקלאות וסיעוד וכמומחים בתחומים מסויימים שאין להם תחליף ישראלי. ענפים אלו מאופיינים במחסור חמור בכוח אדם, ובחוסר רצון של כוח העבודה המקומי לעבוד בתחומים אלו. למעשה, ללא כוח עבודה זר, ענפים אלו לא יוכלו להמשיך להתקיים בישראל (רשות האוכלוסין וההגירה, 2016; כהן, 2007).
סיבה נוספת המשפיעה על תופעת העודים הזרים ומהגרי העבודה היא תופעת הגלובליזציה והתפשטות סחר החוץ בעולם. כחלק מתופעה זו, מוכנים עובדים ממדינות מתפתחות או מדינות עולם שלישי לעבור למדינות מפותחות ולעבוד שם במקצועות נדרשים ובשכר נמוך מהשכר המקובל באותה המדיה (שכר סף), שגם כך יהיה גבוה מהשכר המקובל במדינת המקור שלהם.
